תערוכה: "משמעת ומשמעות"

המושג "משמעת" מגדיר את הפעולה, קוד ההתנהגות, או סדרת הכללים אותם מקיימים לעתים בניגוד לנטייה הטבעית, למען השגת מטרה מסוימת. אפשר להבדיל בין משמעת עצמית - אותה האדם כופה על עצמו, לבין משמעת קבוצתית, שבה הקבוצה כופה את המשמעת על היחיד.

קיימים לדעתי שלושה מרכיבי משמעת אשר משפיעים על התוצר הציורי:

המשמעת הטכנית של העבודה. כלומר, העבודה כתהליך של שימוש מקצועי בחומר ובידע הקשור בעיקר  להכשרה האמנותית ולבחירה האישית של כללים עבור פעולת היצירה.

המשמעת האמנותית, זו הנגזרת מהתפקיד של היצירה כביטוי פנימי. המקום המרכזי ממנו נוצרים הפעולות והדימויים.

המשמעת המקצוענית, המוטיבציות החברתיות, אישיות וכלכליות המובילות את היוצר.שלושת המציגים בתערוכה מציירים באופן עקבי שנים רבות, שלושתם למדו אמנות באופן ממוסד ובבתי ספר גבוהים.

 

מעל 100 מבקרים הגיעו לפתיחת תערוכת הציור ב"סדנא לאומנות" שברמת אליהו שארחה את האומנים רותי בן יעקב, נטשה בריליאנטובה ג'קי אמסלם .

 

נטשה בריליאנטובה, למדה בתיכון לאמנות בחסות האקדמיה לאמנות של סנט-פטרבורג ובפקולטה לאמנות של האוניברסיטה הפדגוגית בעיר. נטשה מציירת ציורים ריאליסטים מאוד ומובהקים בשפה האקדמית אשר ממנה צמחה. גם הציורים אשר באופן יחסי מהירים ומשוחררים, נושאים עימם מסורת מובהקת של ציור בצבע שמן, של טכניקות התבוננות בטבע דומם ובדמות האדם, רישום אקדמי ומסורת הכרוכה בעבודת תרגול רבה. 

 

הציור הגמור צריך להיות נאמן למציאות עליה התבסס, נאמן למסורת הטכנית המאפיינת אותו. המשמעות, הערך המוסף שמצדיק את קיומו הוא חמקמק,

 

"צייר צריך שיהיו לו שני דברים, תחת ולב" היא מגדירה. אולם, הגישה הציורית הזאת מעלימה, כמעט לחלוטין, סימנים של חופש הבעה כמו: התלבטות, או התפרצות ומגבילה, מתוך בחירה, את אמצעי הביטוי. נטשה בוחרת את האובייקטים אותם היא מציירת מהקיים בסביבה, היא מארגנת קומפוזיציה ויוצרת ההתרחשות דרמטית עם ה"שחקנים" היומיומיים שלה- שקית ניילון, כסאות פלסטיק, בדים תלויים, חלון והנוף הנשקף ממנו.

 

המתח שנוצר בין הביטחון שלה כציירת לבין מרחב החופש הקטן שהיא מרשה לעצמה,  נסמכים על המשמעת הציורית וכך בונים את המשמעות. נטשה מצליחה למכור ציורים. נדמה לי שהיא מקנה לכך ערך משמעותי במסגרת תפקידי הצייר, היכולת להתפרנס מאמנות. 

 

 

רותי בן יעקב, למדה במדרשה לאמנות ברמת השרון. המסורת הציורית של המדרשה משתקפת בציור שלה.  היא מציגה בתערוכה קיר עבודות הקרוי – "5 בנובמבר בלב" השם מרמז על אירוע המתרחש בלב ועל זמן תליית הקיר, שאינו זמן יצירת הפרטים שבתוכו. על הקיר עבודות רבות רישומים קטנים עם ציורים בצבעי מים ושמן על בד או פי. וי. סי. תהליך העבודה לא נפסק והיא ממשיכה אותו כמיצב קיר. היא מסדרת על הקיר את העבודות  על פי חיבורים פרטיים שלה.

 

 

 

 

רותי לא מחויבת למשמעת טכנית כלשהי. היא מניחה על פני הציור את כישוריה וחסרונותיה הטכניים באופן הגלוי והכן ביותר. לעומת זאת המשמעת שלה מתמקדת בהתבוננות הפנימית, הפסיכולוגית, אותה היא מכנה התבוננות רוחנית. הדימויים של מאורות הפולטים וקולטים, מפלי מים, פה, לשון, לב, דמות של נסיכה, ילדותיות, תמימות. כל אלה יוצרים הגיון פנימי ושפה אישית. האופי המלקט של העבודה, תנועת העין והקפיצה מצורניות מופשטת לדימויים, מאפשרים למתבונן לגלות את הסיפור אותו הוא בוחר. מהתבוננות חיצונית נדמה לי שהיא תופסת את עצמה כאמנית עכשווית המציבה בחזית, נאמנות לאמירה אישית ייחודית. את שאלת היכולת להתפרנס מציור היא שמה במקום השני.

 

ג'קי אמסלם, למד בבית הספר הגבוה לציור "קלישר", מקום שבמשך שנים רבות שילב הקפדה על לימוד תהליכי ציור ורישום מתוך התבוננות, ידע באנטומיה ופרספקטיבה יחד עם תהליכים ניסיוניים והתפתחות שפת אמנות עכשווית. ניתן לזהות מרכיבים ייחודיים לבוגרים רבים של בית הספר, בעיקר בציור - קו משוחרר, רוטט, מחפש, אך מופיע על סמך ביטחון ותרגול. ג'קי לא הציג בתערוכות מאז סיום הלימודים בשנת 1986.

 

אולם, הוא מעולם לא הפסיק לרשום. עט שחורה, דפי כרומו, באינטנסיביות עזה, דמויות ועצים. הוא יוצר רשת משתוללת של קוים אשר לאט נחשף בהם הנושא.  ג'קי מצייר תוך כדי נהיגה, תוך כדי דיבור, באופן כמעט אובססיבי. היד שלו כאילו מנותקת משאר הגוף ועובדת עצמאית. פעולת הרישום באה ממשמעת הנובעת מחוסר משמעת, מויתור על בחירה מתוכננת לטובת פעולה אוטומטית, ללא מאמץ. כל תכונות הרגישות החזותית והידע האמנותי, מתנקזות אל היד בזמן שהראש מנותק מהם לכאורה. התוצאה, רישומים מלאי תנופה ושחרור. נדמה לי שלמרות איכויות ציוריות יוצאות דופן אלה.

 

 

 

ג'קי לא מגדיר את עצמו כאמן. העיסוק היומיומי בציור בצד פרנסה מעבודה אחרת, אינם מתיישבים עם הגדרה כזאת. מצד שני, לימודי האמנות, התעניינותו ואיכות רישומיו מערערים על הגדרה זו.