ערב יום הזיכרון באמפיפארק

הטקס התחיל בקריאת יזכור מפי השחקן אריה צ'רנר תושב העיר ובזה אחר \זה עלו האמנים ושרו לצד קטעי וידאו המספרים על הנופלים שנהרגו לפני תום שרותם הצבאי.

האמנים שהופיעו: אייל גולן, ריטה, מירי מסיקה, מוש בן ארי, כנסיית השכל, קובי אפללו, קרולינה ועידן עמדי.

הנחה קובי מידן

נאום ראש העיר

ארץ אוכלת יושביה, האומנם כך נגזר עלינו?
נדמה לנו לעתים שמחיר הדמים הוא גזירת גורל שמלווה את חיינו כאן.

כשמשה רבינו שלח את המרגלים לתור את ארץ כנען, מרביתם חזרו והוציאו דיבת הארץ רעה. "ארץ אוכלת יושביה" הם אמרו. רש"י ריכך אמירה קשה זו ופרש: כי בכל מקום שעברו המרגלים מצאו את עמי הארץ קוברים מתים, כדי לחוס על המרגלים, שיהיו הכנענים טרודים באבלם ולא במתרחש סביבם.

נתן יהונתן כתב את הפרוש העדכני הכואב לביטוי:
ארץ שיושביה היא אוכלת
וזבת חלב ודבש ותכלת
לפעמים גם היא עצמה גוזלת
את כבשת הרש.

משה כבר הנחיל לנו מזמן את הארץ הטובה הזו. כבר נלחמנו עליה והקזנו דם של מיטב בנינו כדי לשוב אליה ולהיבנות בה.
ריבונו של עולם, הרי כבר יש לנו די טרדות בארץ הזו בלי שתוסח דעתנו ע"י מוות ושכול. ואני שואל: האם לא הגיע הזמן שהארץ תחדל מלאכול יושביה הצעירים? מלדרוש את בניה? האם לא עת היא בה יחדלו אבות ואימהות להוביל את ילדיהם אלי קבר?

הימים הללו מבהירים שגורל אחד משותף לכולנו, שרק באחדותנו נבטיח את שלומנו, ושעד שתתגשם משאלת השלום, עלינו לעמוד כל אחד בתורו על משמר הארץ הזאת.

אנו מציינים את השנה ה-65 להקמת מדינת ישראל ואת שנת ה-130 של עירנו ראשון לציון. ואכן, ארץ זבת חלב ודבש לנו והישגנו פרוסים לפנינו ומסביבנו. אך בכל עת נזכור את המחיר הנורא ששילמנו בדם על עצמאותנו וקיומנו.

ומתוך התפילה לשלום המדינה אבקש: אבינו שבשמיים ברך את מדינת ישראל הגן עליה ופרוס עליה סוכת שלומך ונתת שלום בארץ ושמחת עולם ליושביה.