התזמורת הסימפונית בזינוק ועליה

הקונצרט השני בסדרה הסימפונית של תזמורת ראשון לציון בבית האופרה, תוכנן על-פי הנוסחה הנושנה: פתיחה-קונצ'רטו-סימפוניה. הביצוע, שנע בהתמדה מ"סביר" ל"מצוין", הוכיח כי למתכונת הזו עדיין יש מקום.

המחצית הראשונה של הערב יוחדה לסיבליוס (1856-1957) ונפתחה בנגינת "פינלנדיה". הפואמה הסימפונית הקצרה והסוחפת חוברה ב-1900 והפכה לסמל מאבקה של פינלנד, ששאפה להשתחרר אז מעול השלטון הרוסי ולזכות בעצמאות. נגינת התזמורת, נטולת ברק ולא מדויקת, התקשתה להעביר את תחושת התרוממות הרוח המבוקשת. נדמה היה כאילו הנגנים טרם התעוררו, והנמנום זלג גם ליצירה הבאה - הקונצ'רטו לכינור (1905).

תחילת הקונצ'רטו דווקא בישרה טובות - התזמורת נכנסה באורח מרתק וטוותה מיידית אווירת מסתורין. על אף זאת, הפרק הראשון לא התגבש ליחידה אחת ונותר רושם של שלם שאינו עולה על סך חלקיו. השינוי המיוחל הגיע בפרק השלישי, שבו  - אולי בזכות אופיה התזזיתי של המוזיקה - קמה סופסוף התזמורת לחיים והפיקה צליל מוחצן כראוי.

על הסולן האורח - הכנר גיא בראונשטיין - אפשר רק לגמור את ההלל. בידיים אחרות, תפקיד הכינור המאתגר עלול להישמע צורם ויבבני, אך בראונשטיין דילג על משוכה זו בזכות גישתו המקורית: נגינתו המאופקת בעיקרה כמעט והפכה את הקונצ'רטו ליצירה קאמרית מופנמת. כתוצאה מכך, לפרקים נדמה כי הכינור נטמע מדי במארג התזמורתי. מנגד, הבחירה בביצוע מתון הוכיחה עצמה מעבר לכל ספק לקראת סוף הפרק השני, בו המוזיקה העפילה לשיא רגשני וענוג.

כאמור, בפרק האחרון חל מהפך, וכמו התזמורת, גם בראונשטיין התיר את הרסן ופצח בנגינה גחמנית, מוחצנת ואף רברבנית. הקהל גמל בתשואות והאזין בחרדת קודש להדרן וירטואוזי שגרר עוד מטח סוער של מחיאות כפיים.

למעלה והלאה

במחצית השניה של הקונצרט הפליאה התזמורת בסימפוניה השלישית ("ארואיקה") של בטהובן (1804). המנצח יואב תלמי הוביל את הנגנים בביטחון ויחד הדגימו כיצד אפשר לרקום ביצוע מיוחד ומעניין ליצירה כה מוכרת. כבר באקורד הכניסה הכפול, רווי מתח, ניתן היה לחזות את ההמשך: נגינה נמרצת ורעננה בצליל מבריק, מאוזן, הנשען על דקויות ועל הבנה מלאה של המוזיקה והסגנון.

סוד ההצלחה טמון, ככל הנראה, בפרשנות. שוב ננקטה גישה שניתן לכנותה קאמרית, לפיה אפילו הקטעים העזים ביותר מנוגנים בעוצמה מדודה ומתפתחים בהדרגה מתוך המכלול, ואינם יחידות צעקניות מנותקות מכל הקשר. תפיסה זו התבטאה במיוחד במרש האבל (פרק 2), שנבנה ביד אומן עד לשיא של מתח ודרמה; וכן ברצף הווריאציות המרכיבות את פרק הסיום.

בנוסף, חשוב לציין את הסקרצו המלהיב, שבוצע בתנופה סוחפת, ובו - ולאורך כל הסימפוניה, בעצם - הצטיינו נגני הקרן בצליל מענג בפריכותו. מילה טובה מגיעה גם לחלילנית מרגלית גפני, עבור נגינתה הרגישה בפרק האחרון.

לסיכום, לאחר הופעה שנויה במחלוקת בקונצרט הקודם, תזמורת ראשון לציון מתעשתת ומוכיחה כי ברפרטואר ההולם ובהובלת המנצח הנכון, היא שחקנית שוות ערך בליגת התזמורות הסימפונית.

פינת ההמלצה

הקונצרט הבא של תזמורת ראשון לציון בבית האופרה ייערך ב-31.10 ובו ינגן הפסנתרן המצוין אלון גולדשטיין את הקונצ'רטו השני של שופן. בתחילת הקונצרט תנוגן הפתיחה ל"קנדיד" מאת ברנשטיין, ואווירת הההומור והשנינה תימשך עם "טיל אוילנשפיגל" של ריכרד שטראוס. כמו כן יכלול הקונצרט גם יצירה של המלחין והפסנתרן מתן פורת. בקיצור - תכנית מגוונת, מסקרנת ומומלצת.

באותו ערב תוצג במוזיאון ת"א, ככל הנראה לראשונה בארץ, האופרה "רחמי טיטוס" (מוצרט). אל התזמורת הקאמרית הקיבוצית יצטרפו זמרי האופרה-סטודיו ובוגריו. האופרה חוברה בערוב ימיו של מוצרט ולאחר הצלחותיו הגדולות (מעל הכל - נישואי פיגרו, דון ג'ובני וכך עושות כולן), ולא הותירה חותם זהה - אך זוכה לעדנה בימינו ומופקת תדיר. 
 
באדיבות: http://www.telavivcity.com/