על חצי הכוס המלאה

לפי מחקרים שנעשו לאחרונה מפלס הדיכאון במדינת ישראל הולך ועולה. השאלה היא האם המצב משקף את האמת האובייקטיבית או הסובייקטיבית? האם באמת יותר רע לאנשים מאשר בעבר? התשובה לכך ברורה. כן, סובייקטיבית, יותר רע לאנשים היום מבעבר. היום אנשים מתלוננים יותר ומחייכים פחות.

היום אנשים חשים שיותר רע להם מתקופת קום המדינה בה שררה בארץ המלחמה הקשה ביותר שעברנו, מלחמת השחרור. בתקופה בה כמעט ולא היה אוכל, אנשים גרו באוהלים שהוקמו בין לילה בשדות בוץ וישנו על מיטות סוכנות מלאות פשפשים, כי רכוש נוסף לא היה להם. אבל לאנשים אלו הייתה תקווה, ורובם שמחו באוהל שניתן להם לעומת הבור בו הסתתרו באירופה של מלחמת העולם השנייה או במערה בפרס מחשש שיהרגו אותם. לעומת בני דור 1948, שהעריכו את היותם בחיים וחשו עשירים על מזלם הטוב שהביא אותם לכאן, יש היום הרבה אנשים שאין באפשרותם לרכוש מותרות כגון מחשב לילד, או לעבור מדירת שלושת החדרים שחצי ממנה בבעלותם וחצי ממושכנת והם חשים עניים ומבכים על מזלם הרע.

ישנה מדינה אחת, לא כל כך רחוקה מכאן, שקוראים לה סומליה. בסומליה מתנהלת מלחמת חורמה כבר דור שלם והאנרכיה שולטת בה. אין בה ביטוח לאומי ואין מוסדות ממשל אחרים. יש רק מבנים חרבים ועוצר החל מהשעה חמש בערב. המראות שילד בן עשר ראה במדינה זו החל מרגע היוולדו דומות מאוד לאלו שבסרט "מקס הזועם", ואותו ילד בטוח שאלו החיים בכל מקום. אין לו מושג שיש מדינה אחרת, שחלקה על אותה יבשת (אפריקה), שבה ילדים הולכים לחוגים, שיש להם בגדים ללבוש ולחם ומים. כן, אותו ילד היה רוצה שיהיו לו רק לחם ומים בכדי שירגיש עשיר ומאושר. ואם אפשר שיהיו כמה ימים בהם לא ישמע פיצוצים ולא יראה אנשים מתים ברחובות.

ישנה עוד מדינה ממש קרובה אלינו, אפילו כזו שאפשר לראות בלי משקפת אם נמצאים בקיבוץ מנרה שעל גבול הצפון. מדינה בה התושבים בחרו באופן דמוקרטי מנהיג אחד, סעד אל-חרירי, שלא יכול להנהיג בגלל ארגון טרור, החיזבאללה, שהשתלט על המדינה. ועכשיו אותו ראש ממשלה הקים ממשלת אחדות ומגרונו יוצאים משפטים שאני לא בטוחה שהוא מאמין בהם מחשש שירצחו אותו כמו שרצחו את קודמו.

בגלל המצב הקיים לבנון לא יכולה להיות מה שהייתה לתקופה קצרה בשנות השבעים, הריביירה של המזרח התיכון, התיירים נמנעים מלבוא אליה, התושבים נמנעים מלהביע דעה, והסטודנטים שהפגינו בעבר הפסיקו לעשות זאת בגלל הפחד.

אבל לעומת מדינה זו יש את מדינת ישראל, שבה, על אף כל הבעיות, הדמוקרטיה מככבת. והסטודנטים, שבכל מדינה הם הכוח שמשנה דברים, יכולים לצאת ולהפגין נגד השחיתות, נגד בזבוז עשרות מיליוני שקלים מכספי הציבור על הגשר בקיבוץ גלויות בגלל טעות של מהנדס. נגד עונש מאסר מגוחך של חמש שנים לאנס או שנת מאסר לעבריינים שמוכרים סמים לילדים. אך במקום לראות את היופי שבזכות להפגין ולהביע דעה הסטודנטים מעדיפים להתלונן על גובה שכר הלימוד באוניברסיטאות, שהוא נמוך יחסית להרבה מדינות מערביות ולהתרכז בחיים האישיים והמצומצמים ביותר שלהם. בקיצור, רבים מהם מרוכזים רק בריקנות ובחצי כוס בירה אותה הם שותים בפאב תל-אביבי.

יש בארץ עמותה לקידום נוער בסיכון, שנקראת "שולחן העגול". אלו חבר'ה צעירים בגילאים 21-45 שהחליטו שהם רואים את חצי הכוס המלאה של החיים שלהם, ולכן הם רוצים לעזור לאלו שחיים ריקים. אז הם מגיעים למרכזי נוער בסיכון ועורכים ימי כייף לילדים וצובעים מרכז יום לקשישים ועוד. ואתם יודעים מה קורה לאותם מתנדבים בסוף היום? הם מבינים שמצבם מעולה ומוסיפים שנת אושר לחיים שלהם בגלל הרגשת הגאווה על התרומה שלהם לקהילה.

ותחשבו על זה................ 

אלונה גביש- תושבת ראשון לציון