300CC - מיומנו של חוקר פרטי

טוני היה גבר בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, בעל מוסך, נשוי לציפי, מזכירה בעירייה המקומית ואב לשלושה ילדים קטנים, כשהגדול חגג בר מצווה זה מכבר.

טוני ישב למולי, בבגדי עבודה כחולים, כפות ידיים שחורות ועיניים  אדומות, "כבר חודש שהחיים שלי לא חיים", אמר, וסיפר לי כי לפני חודש לערך גילה לתדהמתו כי רעייתו בוגדת בו. מה זאת אומרת גילה, חשד, חשד בלבד, כך טענו רבים וטובים ממנו שישבו למולי. היו ביניהם שחוץ מלראות את האישה עם גבר אחר למול עיניהם, ראו הכל, אבל עדיין רק "חשדו" ואני הייתי צריך להיות זה שיעשה יום מעקב, לעיתים הספיקו גם שעתיים שלוש בלבד שאצעק "המלך הוא עירום וימיט קלון על מדינה שלמה", סליחה, משפחה שלמה.

טוני סיפר לי כי לפני חודש הייתה ציפי במקלחת כשלפתע הנייד שלה שהיה מונח על שולחן פינת האוכל צפצף צפצוף בודד, מתוך שעמום לקח את הנייד וראה סימן של מעטפה על הצג, כזה שאומר שיש הודעה חדשה.

לחיצה קטנה על המקש "הצג" שינתה את חייו מאותו רגע, לדעתי עדיין לא ידע עד כמה ישתנו חייו...

"כשנפתחה המעטפה היה כתוב "מתגעגע", בלי שם, בלי כלום, כך סתם, הייתי בהלם, הנחתי את הטלפון במקומו והפכתי לבן, מאז אני לא נרדם בלילות, מאמין לא מאמין, אינני יודע מה לעשות, תעזור לי..." השפיל את מבטו.

למחרת בבוקר התמקמתי בסמוך לביתה, שכונת וילות ותיקה, ראיתי את טוני יוצא לעבודתו, צילמתי אותו רק בגלל שראיתי שהוא סורק את הרחוב בציפייה לראות אותי, כמובן שלא ראה, כשיבוא למשרד אראה לו את עצמו, אין לקוח שלא מחייך כשהוא רואה את עצמו, אחר כך בוכה כשהוא רואה את אשתו...

ציפי יצאה מהבית ב 07:30, נכנסה לשברולט לומינה הירוקה שלה והחלה בנסיעה איטית, 20 דקות אחר כך החנתה את הרכב בחניון עובדי העירייה ונכנסה לבניין העירייה. התמקמתי בסמוך לרכבה, כך שאוכל לברוח יחד אתה ברגע שתצא. עברה שעה, נכנסתי לאגף בו עבדה בעירייה, סיור קצר וראיתי אותה, סובבתי את גבי ונתתי למצלמה הסמוייה שהוסלקה בתוך המעיל שלי לצלם אותה. כשהסתובבתי הצלחתי לראות בשניה שהבטתי בה, אישה נאה, אפילו נאה מאוד, שופעת מאוד, חזה גדול ועומד, חייכתי בדרך למעלית, 300 cc בכל צד, אמרתי לעצמי, "סליחה, אמרת משהו?" שאל אותי הרוסי בכניסה, עם מדי המאבטח, "לא", חייכתי, "לא כלום, להתראות", צחקתי על עצמי על שלא שמתי לב שאני מדבר לעצמי.

החלטתי להתמקם קרוב יותר, בסמוך ליציאה מהבניין, התחלתי לחשוב לפתע שיתכן ותצא עם מישהו מהעבודה וברכב שלו ואני אהיה בחניון הרחוק קצת, חשיבה זו עזרה לי שעתיים מאוחר. ציפי יצאה מהדלת וצעדה לכיוון החניון עם גבר בן גילה לערך, הוא היה גבוה, שחום, שרירי משהו, מזכרת מצעירותו החטובה, משקפי שמש גדולים על עיניו, הם צחקו אחד לעבר השני, הרמתי מצלמה ודרך צלון הרכב צילמתי אותם, גם כשנכנסו לג'יפ חדש צילמתי, אחר כך כבר התחלתי בנסיעה מהירה.

הם נכנסו למושב משמר השבעה שבצומת בית דגן, ידעתי לאן מועדות פניהם, בכל הנסיעה לא התקרבו זו לזה, נתתי להם להיכנס לבית פרטי עם שער חשמלי, ידעתי שזה הבית שבו משכירים דירות קטנות בעורפו, 300 ₪ לשעתיים, השער ירד ואני חלפתי על הבית, זרקתי את הרכב בשולי הכביש, מושב, אין פקחים ומיהרתי עם המצלמה בידי לחומה משמאל. הכרתי את החומה הזו ואת החצר הפנימית בעל-פה, עשרות פעמים הייתי כאן בעבר, נראה לי שאפתח כזה עסק כשאצא לפנסיה, אבל לא היה לי זמן להרהר כרגע. תוך כדי דילוגים פתחתי את המצלמה ולחצתי "הקלט", אחר כך אוריד את השיחים בעריכה, הסתתרתי מאחרי עץ המנגו הענק של השכן וצילמתי, הם יצאו מהרכב ונכנסו לאחת הדירות, היו 4 כאלה. הם היו מחויכים, עכשיו גם אני חייכתי.

חזרתי לרכב, נסעתי כהרגלי לבית הקפה שבמרכז המושב, בעל המקום הכיר אותי, "נו, שוב אתה מגיע לצלם בוגדים?" שאל וחייך. שששש, סימנתי לו עם האצבע על שפתיי, שלא ישמעו אותך.

מעולם לא אישרתי לו או הכחשתי, מעולם לא סיפרתי לו, אבל שיערו הלבן וקמטי פניו העידו על ניסיון חיים רב שנתן לו להבין כבר בפעם השנייה שאני "בלש בהמתנה", איש נחמד הוא, חשבתי לא פעם. לעת זיקנה זנח את עסקי העופות בהם עסק 40 שנים ופתח לעצמו בית קפה קטן ונחמד, האספרסו הכפול שלי והבראוניס הוגשו כעבור 5 דקות, שלפתי עיתון מערמת העיתונים והתחלתי לעיין בו, תכננתי לקום כעבור שעה בדיוק ולחזור לחומה כהרגלי. לעיתים קלעתי בול ולאחר 5 דקות יצאו "הנהנים" ולעיתים, התיישבתי ליד עץ המנגו שעה וחצי נוספות.

הייתה חשובה לי תמונת היציאה מהדירה, לרוב הם (הבוגדים) יצאו מהדירה מחובקים, מחייכים, מתנשקים ולעיתים עדיין עם כפתורים פרומים, הפעם... טעיתי, 10 דקות לפני שעברה שעה הם נכנסו לבית הקפה, בהתחלה "קפאתי" לא האמנתי שאני רואה אותם, הם חלפו על פניי וישבו בשולחן מאחריי. פתחתי את התיק הסמוי שלי וכיוונתי את המצלמה אליהם, לחצתי "הקלט". הם התיישבו מאחרי והזמינו קפה הפוך ועוגת שוקולד וגבינה, יכולתי לשמוע את כל שיחתם, זה היה זיון מהיר, חשבתי לעצמי, פחות משעה, מה הכיף במאהב שלא משקיע במשחק המקדים ואולי גומר מהר, המשכתי להרהר.

לפעמים המחשבות שלי גרמו לי לחשוב שאני צריך פסיכולוג ומהר. אם מישהו היה קורא את מחשבותיי, אין ספק שהייתי מאושפז באגף הסגור של אברבנאל, למזלי עדיין לא קראו אותם. אבל אני לא היחיד, ניחמתי את עצמי, ווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם... לעולם לא אהיה חבר במועדון שבו מקבלים אדם כמוני כחבר..." לא רק אני לא נורמלי במחשבה, אני עוד שותק, זה אמר את מחשבתו בקול רם... חייכתי.

הם דיברו על הבעל והילדים, הבנתי שהוא נשוי ויש לו בת לפני צבא, אשתו עקרת בית, לא חושדת במאום, היא סיפרה שאצלה בבית משהו לא רגוע, "טוני לא רגוע בכלל ואני לא יודעת למה ?!" אמרה, חוצפנית, חשבתי לעצמי, כמעט קמתי ואמרתי לה, את מזדיינת עם מישהו באמצע יום עבודה וטוני אמור להיות רגוע... אבל שוב, רק חשבתי, נזכרתי בווינסטון צ'רצ'יל, שתקתי.

השארתי 50 ₪ וחזרתי לרכב, נסעתי 200 מטר קדימה והתמקמתי ביציאה מהמושב. עברו 30 דקות והם חלפו על פניי. הם חזרו למקום העבודה, נתתי להם להיכנס לעבודה, עברו שעה ומחצה וחזרתי לבניין העירייה, "אולי אתה יודע של מי הג'יפ הלבן החדש הזה?" שאלתי את הרוסי המבוגר והצבעתי לכיוון הג'יפ של האיש שלפני שעתיים שתה קפה ועוגה עם ציפי, "כן, זה של מנהל האגף", ענה לי הרוסי, "למה אתה שואל???", "אני מחפש כזה לקנות", השבתי, "לא, הוא לא מוכר, רק קנה אותו", השיב לי, "תודה" אמרתי, חייכתי ונעלמתי לפני שהפנסיונר של הק.ג.ב. יבין מי אני. עכשיו גם ידעתי מי האיש, מנהל האגף... רשמתי הכל.

ציפי הגיעה לביתה בשעה היעודה, טוני התייצב אצלי למחרת בבוקר, הצגתי בפניו את דוח המעקב ואת קלטת הוידאו והתמונות, כולל את פרטי האיש. הוא הכיר אותו היטב, הוא הבוס שלה, "חנטריש גדול" אמר טוני.

הוא היה כעוס ושבור, אבל לא ציפיתי שיהיה אחרת. הוא לקח את החומר והלך, מאז לא שמעתי ממנו. בתיק אחר שהיה לי לא מזמן ביקרתי בעירייה באותו אגף, ציפי לא הייתה שם, שאלתי עליה, התפטרה, אמרו לי, התפטרה. במקומה ישבה מישהי אחרת, עם חזה שופע גם כן.

אייל סברו-חוקר פרטי

חפשו אותנו בפייסבוק...

את ספרו של אייל סברו "זבוב על הקיר", ניתן לרכוש בטלפון 03-9566060.

הכותב הינו חוקר פרטי ובעליו של משרד "רז חקירות" בראשל"צ. הסיפורים מבוססים על מקרים אמיתיים, השמות, הזהויות ופרטים מזהים אחרים שונו ע"מ לא לחשוף את לקוחותיי היקרים.

לתגובות: [email protected]