תיכוניסטית שנאלצת לפרנס את משפחתה במקום ללמוד לבגרויות

הכל התחיל בשנת 2000. אבא של מיה (שם בדוי) עבד במטבח של מלון גדול במרכז הארץ, כשאצבעו נקטעה במסוע מזון שמגן הבטיחות הוסר ממנו בטעות. מערכת העצבים ביד נפגעה וכשהכאבים לא פסקו הוא אובחן גם כחולה ב־RSD - מחלת כאב כרונית, המתפרצת לרוב אחרי פגיעה ומשמעותה כאב בלתי נסבל, שאינו פרופורציוני לפציעה.

מתברר כי המלון שהעסיק את האב לא רכש בשבילו ביטוח תאונות אישיות, ולכן הוא הפך להיות תלוי בביטוח הלאומי. חמש שנים נלחמו הוריה של מיה על מנת שיכירו בנכותו. בביטוח הלאומי הודו בקיומה של נכות, אלא שהמחלה עצמה לא מופיעה בהגדרות (שרובן נוסחו בשנות ה–50), ולכן קשה היה לקבוע את אופן מדידת הפיצוי. רק לאחר שהגיעו לוועדה ציבורית ברשות שופט, אושרה לאב נכות של 90%, כתוצאה מתאונת עבודה, כשהמשמעות היא קצבה של כ–6,000 שקלים, אשר איפשרה למשפחה להמשיך ולהתקיים בכבוד.

"במשך 12 שנים אבי היה בבית", מספרת מיה, "סובל מכאבי תופת ומטופל בקנאביס רפואי ובתרופות נרקוטיות, וככל שעברו השנים הידרדר מצבו הנפשי". כאיש חרוץ שהיה רגיל לעבוד כל חייו, הישיבה בבית, שנוספה לכאבים העזים, גרמה לו לשקוע בדיכאון. במאמצים כבירים הצליחו רעייתו ושתי בנותיו לשכנעו לנסות לצאת לעבוד. "בשנה שעברה, בניסיון לשקם את עצמו, אבא הצליח להקים איטליז קטן בראשון לציון, במאמצים גדולים, ובעזרת הלוואות, כשהוא עדיין סובל מכאבים. כאזרח ישר, הודיע על כך לביטוח לאומי". הביטוח הלאומי שלח חוקר, ושיגר מכתב המודיע על ביטול הקצבה. אלא שהעסק כשל משום שהאב נעדר ימים רבים בגלל הכאבים. המשפחה נקלעה לחובות, נטלה הלוואה גדולה כדי לשלמם, והחלום לעמוד על הרגליים נגוז.

אביה של מיה ביקש מהביטוח הלאומי להכיר שוב בנכותו. ועדות חדשות אישרו לו נכות של 28% בלבד. דבר לא השתנה במצבו, הרופאה שמטפלת בו הגיעה לוועדות כדי להעיד על כך, אך לא קיבלה אישור להיכנס. בוועדות לא ישב מומחה לכאב למרות בקשת המשפחה. 28 אחוזי נכות משמעותם קצבה של 1,132 שקלים בחודש, שגם היא מעוקלת עכשיו לטובת הביטוח הלאומי וגם קצבאות הילדים (למיה יש אחות בת 14), שכן בביטוח הלאומי דורשים מהאב להחזיר כסף על חשבון העבר, משום שלטענתם התברר שהוא יכול לעבוד. "הגענו למצב כלכלי מאוד קשה", מספרת מיה, "אמא היא כרגע המפרנסת היחידה, ואני - שלאורך כל תקופת הבגרויות נאלצת לעבוד - לא מצליחה להרוויח מספיק כדי שהמצב ישתפר. מצבו הנפשי של אבי ממשיך להידרדר, עכשיו גם המצב הכלכלי מוסיף לזה והוא שרוי בדיכאון כבד. ובנוסף לזה יש את הכאבים של המחלה הנוראית".

אמא של מיה היא עובדת עירייה, המשתכרת 6,000 שקלים בחודש. היא עובדת שעות נוספות רבות, כדי לא לפגר בתשלומי המשכנתה ולשלם את החובות, אלא שאחרי זה לא נשאר דבר והייאוש גובר. "אנחנו כל החיים עובדים, לא מאלה שחיים על קצבאות", אומרת האם. "אנשי עבודה ולא בכיינים, אבל אני לא כל כך יודעת איך ממשיכים הלאה. הילדה שלי עובדת כל כך קשה. היא בוכה כשהיא לא מרוויחה מספיק, יש לה נטל על הגב של להחזיק משפחה, לצערי העצום".

המשפחה של מיה לא מבקשת נדבות, רק את מה שמגיע. אם הביטוח הלאומי הכיר בנכות של האב, איך קורה שאינו מכיר בה עוד? אם הגיע לו פיצוי על תאונת העבודה שעבר מדוע הוא הופסק? ולמה המערך שאמור להיות שם בדיוק במצבים כאלה, להעניק תמיכה בעת הנפילה - מתברר שוב כמשענת קנה רצוץ? "בתור ילדה בת 17 אין לי איך להילחם או לעזור, חוץ מללכת ולעבוד כמה שיותר אך ברור לכולם שזה אינו מצב הגיוני", אומרת מיה,"אלו אינם חיים באיכות חיים בסיסית שמדינת ישראל התחייבה להעניק לכל אזרחיה".

מהביטוח הלאומי נמסר בתגובה, כי דרגת הנכות שנקבעה לאב שוקללה בהתייחס “לפגיעה הגופנית ולעובדה שבאותה העת איבד את יכולתו לעבוד במקצועו כקצב... בעקבות חוות דעת של רופא הביטוח הלאומי הוחלט על בדיקה שתברר מהו מצבו הרפואי הנוכחי. במארס 2012 נשלחה לו הודעה על פתיחה מחדש של התיק הרפואי, כיוון שהוא חזר לעבוד במקצועו. כמו כן הודענו לו שהוא צולם משתמש בשתי ידיו בתפקוד מלא. הוא הוזמן לוועדה רפואית שקבעה לו דרגת נכות נמוכה יותר עקב שיפור במצבו. הוא עירער על החלטה זו, והוועדה לעררים העלתה את דרגת הנכות שלו ל–28% מאוקטובר 2012. יש לו הזכות לערער בפני בית הדין לעבודה, והוא בחר שלא לעשות כן”.

קרדיט: אורלי ולנאי "הארץ"