טור- גם לנו יש כבוד. צריך לשמור עליו



דוברים ערביים ואיסלמיים פוגעים בנו שוב ושוב, אך אנחנו שבים ומתרפסים בפניהם מתוך הבנה למנטליות שלהם...

לפני עשר שנים נשלחתי לקהיר מטעם משרד החוץ, כדי לפגוש באנשי תקשורת ואקדמיה, ולהחליף עימם דעות. הגעתי לקהיר מלא רצון טוב, כדי לקיים דיאלוג עם האישים שהוגדרו לי כתומכי ישראל. נפגשתי מדי יום עם אנשי אקדמיה ותקשורת רהוטים ודעתנים. בכל פגישה, הם כיסחו את מדינת ישראל ואותי אישית, ועשו זאת בטון מתנשא ויהיר.

לא ציפיתי שהמצרים יקבלו את פני בחיבוקים ובנשיקות. אני מבין את המשמעות של שלום קר, ולכן ציפיתי להתנהגות קורקטית, עניינית והוגנת מצד בני שיחי בקהיר. לצערי, התבדיתי מאוד: בני שיחי האמינו כנראה שהכנסת האורחים והידידות עם ישראל, משמעותה ביקורת חריפה וגסה של ישראל, בלי שום ניסיון למצוא אפילו נקודת זכות אחת.

אם לתאר את המצב בצורה ציורית: מדי ערב הרגשתי שהדם עולה לי לראש מרוב עלבון, אך בלעתי את רוקי כדי לא לפגוע במארחי. בערב האחרון לפני שובי לישראל, פגשתי בחברי מכון מחקר מצרי שחלקם היו גנרלים לשעבר, אחד מהגנרלים בדימוס התריס מולי: "איך אתה מצפה לנורמליזציה עם מצרים, כאשר מדי יום אנו רואים בטלוויזיה כיצד אתם פוגעים באחינו הפלסטינאים?".

כאן לא יכולתי להתאפק. "האם יש לאדוני ילדים?",שאלתי, "ודאי", השיב הלה בגאווה. "האם אתה מדיר שינה מעיניך, כל אימת שהילדים שלך יוצאים לבלות בערבים, שלא יתפוצצו חלילה באוטובוס, או במועדון לילה?", שאלתי. "ודאי שלא", השיב האב המצרי הגאה. "בניגוד לך, אני דואג כל הזמן שהילדים שלי ישובו הביתה ללא פגע" תיארתי בפניו. "לכן, אין לך שום זכות לשפוט אותי או להתנשא עלי" התרסתי בכעס. האב- הגנרל התנצל בשפה רפה, אך כל יתר הנוכחים פטרו אותי ביבושת ובקרירות מתנשאת.

חזרתי לישראל כעוס ונכלם. אמנם אני איש שמאל בהשקפתי, אך מתינותי הפוליטית אינה מחייבת אותי לנשק את היד הסוטרת ללחיי שוב ושוב. לכן, בעקבות הביקור בקהיר, נדרתי כי לעולם לא אשוב לבקר במצרים. אני מאמין שהנימוס אמור להיות דו- סטרי ביחסי אנוש וביחסים בינלאומיים.

המצרים חולקים עלי כנראה: הם שלחו אלינו שגריר מצ'ואיסט, שניסה לכפות את עצמו על רקדנית שהוזמנה לאירוע בשגרירות המצרית. השגריר יצא פטור בלא כלום מניסיון האונס, ולא עוד אלא שכל הישראלים שבאו עימו במגע, החניפו לו בליקוק מתמיד והשפילו את עצמם בפניו. לא עבר זמן רב, מאז שב החרמן המצרי למולדתו, עד שהצטרף בטון גדול למקהלת משמיצי ישראל. לעומתו - שגריר ישראל במצרים מבודד ומאוים כאילו היה מצורע פוליטי.

כלי התקשורת הרשמיים מפרסמים תעמולה אנטי יהודית בסגנון ה"שטירמר". "נציג התרבות המצרית" מאיים לשרוף כל ספר בעברית, ואין פוצה פה ומצפצף. אבל כשיצפאן מגיש חיקוי של חוסני מובראק, נפגע כבודו של נשיא מצרים הרגיש והוא עושה איתנו "ברוגז". אינטלקטואלים ועיתונאים מצרים מכריזים מעל כל במה אפשרית, כי הם שונאים את ישראל ומתעבים יהודים, אבל עיתונאים ישראלים "מבינים" בסיקוריהם את ה"רגישות" לכבוד של המצרים.

כשמדובר בישראלים, הופכת הכנסת האורחים הערבית למהתלה מגוחכת וכך נמשכת הפארסה: דוברים ערביים ואיסלמיים פוגעים בנו שוב ושוב, אך אנחנו שבים ומתרפסים בפניהם מתוך "הבנה" למנטליות שלהם. האמונה הרווחת בקרבנו היא שאנו אמורים למחול מראש ל"בעלי הכבוד" הערבים ולהניח להם לרמוס את כבודנו ברגל גסה.

אני מתנצל בפני כל מנהיג ערבי בעל כבוד, אך איני חפץ באהבתו. אין לי שום עניין לבקר במדינה ערבית כלשהי. איני שוקל כמובן לבקר בתורכיה שראש ממשלתה מגדף אותנו בלי הרף, אפילו אם יציעו לי "הכל כלול". אני דוחה את הרעיון הנואל שהפרחח מתורכיה יתווך בסכסוך בין ישראל לסוריה. אם  הוא מתווך נטול פניות – יסביר לי מי שבחר בו מהי בשם אלוהים ההגדרה של אוביקטיביות.

אני מתעב את ההתנהגות המתנשאת של מנהיגים ערבים במדינות טוטליטריות ונחשלות. שיטפלו  תחילה בבעיות החברתיות והפוליטיות שלהם, בעוני, בבערות בפנאטיות האיסלמית, בטרור ובאפליית הנשים, לפני שהם מטיפים לנו בצדקנות מזויפת, ומנסים ללמד אותנו פרק בהלכות צדק ומוסר.

אני בז לגינוני הכבוד של מנהיגים ערביים וליהירות חסרת הכיסוי שלהם.  קצתי בהתרפסות הישראלית בפני הגחמות של "הפריץ הערבי". הגיע הזמן שנשלים עם העובדה שאנו חיים במזרח התיכון ונפנים את חוקי ההתנהגות המקובלים בו. מול משחקי הכבוד של הערבים, עלינו להבהיר להם כי גם לנו יש כבוד ואנחנו מתכוונים לשמור עליו בגאווה ובנחישות.

יריב בן אליעזר


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה