במדינה נורמאלית היו נוהגים אחרת

לפני כשנה וחצי, פרסם "ידיעות אחרונות" תחקיר לפיו הבנקים תיאמו עמדות בנוגע לגביית עמלות. בעקבות התחקיר, ביצעה הממונה על ההגבלים העסקיים חקירה שבסופה קבעה חד משמעית כי הבנקים עברו על החוק בנוגע לתיאום מחירי העמלות הנגבות על ידם.

אגב, עמלות אלה הניבו לבנקים רווח לא מבוטל בשנת 2009: מסיכום הדו"חות הכספיים של חמשת הבנקים הגדולים עולה כי הכנסותיהם מעמלות שונות הגיעו לכ-13.5 מיליארד שקלים בשנה זו.

חשוב להבין שהמדובר הוא ביצירת קרטל בין הבנקים, המהווה עבירה פלילית. בעקבות הגילוי, הוגשה כנגד הבנקים תביעה ייצוגית, במטרה להכריח את הבנקים להחזיר לציבור את הכספים שנגהו ממנו בעורמה ובניגוד לחוק.

הועלתה הצעה שכספי התביעה יועברו למטרות ציבוריות – הבנקים יתרמו לקרן "אימפקט" המממנת לימודים לחיילים קרביים ממשפחות מצוקה ולאגודה למלחמה בסרטן הפועלת לרכישת ציוד למחלקות אונקולוגיות בבתי החולים בארץ.

אלא שהתביעה נתקעה בבית המשפט. השופט אליהו בכר הציע לנציגי הבנקים, עוד בתחילת הדיונים, לשקול את הפיצוי לציבור, אך הפרקליטים הממולחים של הבנקים העדיפו את הסחבת הביורוקרטית וסרבו לבקשתו. הם ביקשו להעביר את התיק לטיפולה של השופטת דליה גנות, שאישרה להם כעבור זמן לדחות את הדיונים בשנתיים. כן, כן – שנתיים! כך, לאחר קביעתה של הממונה על ההגבלים העסקיים – קביעה שנעשתה לאחר שימוע לבנקים, לבקשתם. כך נוצר המצב שהדיון בבית המשפט יידחה לשנתיים לפחות וגם אם הכרעתו לא תהיה לרוחם של נציגי הבנקים, יש לשער שאלה יערערו לבית המשפט העליון על מנת להרוויח זמן נוסף.

אז מה היה לנו? בנקים שעל מנת להגדיל את רווחיהם פעלו בסתר לתיאום תאוותיהם הנוגסניות בכיסינו המצומקים; שופטת שתרמה לזחיחותם של מנהלי הבנקים תוך דחיית הכספים שיכלו להגיע לציבור דרך עמותות ומוסדות עזרה ורשות להגבלים עסקיים אשר קבעה את העבירה החמורה של הבנקים אך לא פעלה להעמדתם לדין. בנקודה זו נשאלת השאלה הזועקת: איך ייתכן שהרשות לא פעלה לפיטוריהם של האחראים על התיאומים שנעשו בין הבנקים - כמוטל עליה בחוק? והתשובה עליה, כואבת: הרשות מצפה שהאזרחים יתבעו את הבנקים ויעשו את העבודה במקומה ועל חשבונם. מעשה שאינו אלא הפרטת האכיפה.

כך מצטייר לו מנגנון משומן ודורסני הפועל בגלוי ובנסתר לטובתם של בעלי הממון במדינת ישראל. במדינה מתוקנת היו חייבים לזמן את השופטת לבירור מניעיה לאחר אישורה התמוה והמקומם, ובמדינה נורמאלית היו מעיפים מכל תפקידיה את הממונה על ההגבלים העסקיים שנשענה על כתבת תחקיר מפורטת של אמצעי תקשורת – ספק מפחד שמא העיתון יאשימה באי נקיטת עמדה תומכת לתחקיריו – אך לא עשתה דבר על מנת להעניש את האחראים לשערורייה, המשולמת על ידינו בכל רגע נתון. פשוט, בושה!