מוקפים מושחתים מכל עבר

שנים רבות הערצתי את אורי לופוליאנסקי. לא על הישגיו הפוליטיים, לא על אמונתו הדתית, לא על תפקידיו הציבוריים וגם לא על השתייכותו למפלגת דגל התורה. הערצתי אליו התבססה תמיד על עובדת היותו של לופוליאנסקי מייסדו של ארגון "יד שרה" - בו פועלים כ-6,000 עובדים ומתנדבים ביותר מ-100 סניפים ברחבי ישראל. הארגון עוסק בעיקר בהשאלת ציוד רפואי ובסיוע לאנשים עם לקויות שונות. על פועלו זה זכה בפרסים ואותות הוקרה רבים, בהם גם פרס ישראל.

תמיד ראיתי בארגון החשוב הזה ובמייסדו, גולת כותרת. כנזקק לא פעם לשירותיו של "יד שרה" עבור חלק מבני משפחתי, ידעתי להעריך את חשיבותו ולהוקיר את תרומתו לחברה בישראל. לכן גם ובאותו ההקשר, סירבתי לראות באורי לופוליאנסקי, לאורך כל השנים האחרונות, עוד פוליטיקאי – והעדפתי להעניק לו בתוככי ליבי פינה חמה ואוהדת המעריכה מאוד את פועלו למען האחר.

הערב, עת שמעתי לראשונה על מעצרו של לופוליאנסקי בחשד שקיבל שוחד בפרשת פרויקט הולילנד בירושלים – באמצעות ארגון המתנדבים "יד שרה" – החסרתי פעימה. משהו בי לא רצה להאמין. משהו בי סרב לקלוט. האם אפשר שגם האיש הזה, אותו חשבתי לשונה מן האחרים, בעצם אינו אלא דמות חייכנית ומסולפת המסתירה, כרבים אחרים, התנהלות קלוקלת? האם ייתכן שהאיש הידוע בעשייתו הרבה למען האחרים עשה רבות – לעצמו, לכיסו ולביתו – בדרכים לא כשרות?

האם המדינה הקשה והמשונה הזו לא תשאיר ולו פרה אחת בלא שחיטה? האם ייתכן שיסמל המקרה של לופוליאנסקי – ככל שהאשמה בו תתברר כאמת – הוכחה לכך שאין להאמין יותר באיש מבין משרתי הציבור? אם כך הדבר, במה או במי נאמין? היכן נותרה עוד תקווה? מנין נשאב, בלעדיה, את הכוחות להמשך הדרך? ברפת הישראלי כמעט ולא נותרו פרות. הן נשחטות אחת לאחת על המזבח התקשורתי האמור לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה אך מעורב אף הוא בקליקות הנרקמות במסדרונות האפלים של השלטון בישראל. ההרגשה היא של שמיטת הקרקע מתחת לרגלינו. של ערעור היציבות המועטה שאולי עוד נותרה בנו ואף של אובדן הבושה הקולקטיבית ביער האכזר בו אנו חיים, מוקפים מושחתים מכל עבר.

קרדיט צילום- מוטי קמחי וצבי אלחייני