מצעד גאווה- לא בראשון לציון

בהתחלה, הביע יניב הלפרין הסתייגות מקיום מצעד גאווה בראשון לציון, עירו. אבל הלהט"בפוביה הממסדית של העירייה, שמתנגדת לקיום המצעד או לפחות צריכה "לשקול" את העניין, הביאה אותו לשנות את דעתו.

קבוצה של פעילים גאים מתכננת לקיים ב-17 במאי, היום הבינלאומי נגד הומופוביה, מצעדי גאווה במקומות שונים ברחבי הארץ. הרעיון נולד במוחותיהם של מספר צעירים, שביקשו לקיים את המצעדים כדי למחות נגד האפליה של הקהילה ונגד הגילויים האלימים כלפיה, שאת חלקם הם חוו באופן אישי. הפעילים הנמרצים פתחו קבוצה בפייסבוק, ועד מהרה הצטרפו אליהם גולשים אחרים שהסכימו לקחת חלק, ולנסות לארגן מצעד בעיר או באזור שבהם הם גרים.

האמת היא שבהתחלה, כששמעתי על הרעיון הזה - היו לי הסתייגויות מסוימות ממנו. יש לזה כמה סיבות. באופן כללי, אני, כמובן, בעד מצעדי גאווה. אני חושב שחשוב מאוד להגדיל את הנראות שלנו ולהביא ליותר ויותר ציבורים את המחאה שלנו ואת הרעיון שמגיעות לנו זכויות שוות. גם אם זה מתסיס חלק מהם. אבל ריבוי מצעדי גאווה נראה לי גם קצת מיותר. כבר יש בארץ ארבעה מצעדים - בתל אביב, בירושלים, באילת ובחיפה. שניים מהם יותר ססגוניים וקרנבליים, והשניים האחרים יותר מחאתיים ופוליטיים. שני סוגי המצעדים מתקיימים זה לצד זה. קיום של מצעדי גאווה נוספים עשוי להגחיך את הרעיון, שכן זר יוכל לחשוב (וכמובן שהוא לא יצדק) שהמטרה שלנו היא לא לצעוד כדי להשיג נראות וזכויות, אלא לצעוד לשם עצם הצעידה, כדי "לנופף", במובן הרע של המילה, בנטיות ובזהויות שלנו.

סיבה נוספת היא שמשום שהארץ שלנו קטנטונת, ושהמקומות והערים, יחסית לארצות אחרות, קרובים זה לזה, נראה בעיניי מיותר לעשות מצעד גאווה במקום אחד, אם במרחק חצי שעה כבר קיים מצעד אחר, גדול וותיק יותר. ייתכן שיש הצדקה לקיומם במקומות שבהם כדי להגיע למצעד אחר דרושה נסיעה של שעות. קריית שמונה, למשל. או באר שבע. סיבה שלישית היא שקיומם של מצעדים רבים ברחבי הארץ יביא לכל אחד מהם פחות ופחות אנשים. כי קצת מעיק להגיע לכמה מצעדים, ועוד בסוף האביב - תחילת הקיץ, ולא לכולם יש זמן.

אבל, וזה אבל גדול, דעתי השתנתה לאחר שראיתי את התגובות המתחמקות עד להט"בפוביות של עיריית ראשון לציון, העיר שבה אני גר, לאחר שנתגלגלה אליי כתבה שפורסמה בנושא ביום ו' האחרון ב-"ערים", המקומון של רשת "שוקן" באזור.

הכתב דודי בר-טל פרסם ראיון עם ניר בראלי וחן לוי, שני הפעילים שהגו את רעיון המצעד בראשון לציון. השניים נימקו בו מדוע הם מעוניינים לקיים מצעד גאווה בעיר, שיאגד את יישובי השפלה ודרום גוש דן: ההצקות שניר סבל מהן, הרצון של חן הסטרייטית לתמוך בקהילה והטענה של שניהם, כי הם רוצים את המצעד בעיר ובאזור שלהם ושקצת קשה לנערה לסבית מרחובות, לדוגמה, להגיע לתל אביב.

עיריות הן אמנם לא הגוף שמאשר או לא מאשר מצעדי גאווה - זהו תפקידה של המשטרה. עם זאת, הכתב כנראה חש שיהיה לו סיפור טוב יותר אם הוא יפנה לגורמים הרלוונטיים בעירייה וישאל את דעתם בנושא. והוא צדק. בר-טל בדק ומצא שגם העירייה עצמה וגם מחזיק תיק הנוער והצעירים בה, דורון אוזן, לא ממש רוצים לראות להט"בים צועדים בראשון לציון. וזאת בלשון המעטה. בדוברות העירייה היו "דיפלומטיים" וטענו בהתחלה שהם לא קיבלו פנייה, "ולכשתתקבל כזו - היא תישקל". הכתב פנה שוב, ואז נמסר לו ש-"להחלטה כזו (שלא העירייה צריכה להחליט - י"ה) יש משמעות רחבה הרבה יותר של תקציבים, היקף האנשים וסוג האירוע. כל אלה צריכים להישקל בכובד ראש".

תקציבים, עיריית ראשון לציון? אתם מממנים בכסף רב גופים דתיים, של עולים ושל כל מיני ציבורים אחרים בעיר. אז מדוע שלא להקצות סכום לא גדול, בסך הכול, לאירוע של הקהילה הלהט"בית? אנחנו צריכים להיות אזרחים שווי זכויות, ועל כן, אם אנחנו מבקשים תקציב - עליו להינתן לנו, אלא אם כן יש מצב יוצא מן הכלל. היקף האנשים? ממתי זה שיקול האם לקיים הפגנה? והטיעון האחרון: סוג האירוע? כאן הבעיה כבר הרבה יותר חמורה. לדידה, עיריית ראשון לציון צריכה לשקול האם בכלל מותר להומואים, לסביות, בי וטרנס לצעוד ברחובות עיר היין. אני לא מניח שהכוונה של בראלי ולוי היא לקיים מצעד עם משאיות שעליהן מפזזים גברים טופלס, וכמעט גם דאונלס, כמו בתל אביב. וגם אם כן - אז מה? האם העירייה היא קומיסר שמחליט איזו עמדה או התנהגות - חוקית לחלוטין - תובע בעיר או לא?

מקוממת בעיניי גם העמדה של אוזן. בהתחלה, הוא סירב להאמין (!) שיש להט"בים שרוצים לקיים מצעד גאווה בראשון לציון. אחר כך הוא אמר ש-"יש צורך לבחון את הדברים ולהיעזר בחוקי עזר עירוניים". אוזן כנראה רוצה לבדוק האם אנחנו מדינה דמוקרטית, שכן לא שמעתי על שום חוק עזר עירוני, או חוק בכלל, שאוסר על קיום הפגנה לגיטימית.

בסופו של דבר, הוא אמר ש-"אני לא מכיר את סוג האוכלוסייה הזה וצריך ללמוד את הנושא". יפה שאוזן מתייחס אלינו בביטוי המרוחק "סוג האוכלוסייה", ולא, אולי, כ-"להט"בים" או "קהילת הלהט"ב". כך או כך, עצם העובדה שהוא "צריך ללמוד את הנושא" מטרידה ומבישה, את אוזן עצמו. אוי לו ל-"נציג נוער וצעירים" בעירייה של עיר בישראל, מה גם שראשון לציון ממוקמת במרכז הארץ ואינה פריפריה רחוקה, ש-"לא מכיר" את קהילת הלהט"ב ואת צרכיה. אני מקווה שבעקבות הפנייה של בר-טל הוא יעשה שיעורי בית.

אבל חמור מכל הוא החלק השלישי של תשובתו. "מעבר לזה", אמר אוזן ל-"ערים", "אני לא חושב שראשון לציון היא עיר שמתאימה לכזה דבר ואני לא חושב שהרבה ייקחו בזה חלק". לא מתאימה לכזה דבר? קודם כל - מי שמך? ודבר שני - טעות בידך: מצעד גאווה מתאים בדיוק לעיר ש-"נציג הנוער והצעירים" (כל עוד הם לא להט"בים) בה מנסה להדיר ציבור שלם בעיר הזאת ולמנוע ממנו להתבטא במרחב הציבורי. מנסה למנוע ממנו למחות נגד האלימות שחלקו עובר - פיזית ומילולית, נגד האפליה החוקתית, הממסדית והחברתית הקיימת במדינה, וגם בראשון לציון. מנסה, באופן מסוים, לסתום את פיו של אותו ציבור.

עיריית ראשון לציון יוצאת כאן מאוד קטנה ולהט"בפובית. ועכשיו, אחרי האפליה הבוטה וחסרת הבושה הממסדית הזאת, אני מאוד בעד להניף את השלטים ואת הדגלים, לחמם את הגרון לקראת הקריאות - ולצעוד בגאווה בראשון לציון.

קרדיט: יניב הלפרין gogay.co.il