שערורייה ושמה גיל הפרישה מצה"ל

לאחרונה אושר תקציב המדינה לשנתיים הבאות, לאחר החלטת ראש הממשלה שהכריע בעניין תקציב הביטחון. זה יקוצץ ב-2.7 מיליארד ויועלה גיל הפרישה בצבא מגיל 45 לגיל 50. לנקודה מעניינת זו, כדאי לשים לב.

מזה שנים ארוכות, פועל צה"ל בעקשנות ליצירת תדמית כאילו הצבא מורכב כולו מלוחמים השוכבים בשוחות ובמארבים מידי לילה, תוך חירוף נפש. אבל המצב בפועל רחוק מלהיות כזה. על פי הנתונים המתפרסמים, רק כ-23% מכלל המשרתים הם "לוחמים" ובהם גם אנשי מינהלה וקצונה בכירה. היתר, משרתים בתפקידים עורפיים כשחלק גדול מהם עוסק במקצועות אזרחיים – טכנאים, הנדסאים ומהנדסים, משפטנים, כלכלנים ומנהלי כוח אדם. מקצועות אלה אינם שונים במאפייניהם למקצועות הנהוגים בארגונים אזרחיים למיניהם. אם כן, מדוע מי שבחרו לעסוק במקצועם במסגרת צהלית, זכאים לתנאי שכר משופרים ותנאי פרישה ייחודיים בגובה של מיליארדי שקלים רבים על חשבון כיסיהם המצומקים של אזרחי ישראל?

לשם הבנת העניין – גיל הפרישה הנמוך מצה"ל, כולל של חיילים שאינם לוחמים, מזכים בפיצויי פרישה גבוהים ומאפשרים לפורש התחלה של קריירה מקצועית המשכית או חדשה. תנאי השירות המשופרים של אנשי הקבע מאפשרים להם כיום פרישה לגמלאות בגיל 45, כך שבפועל הם משרתים כ-25 שנה ומקבלים פנסיה מהמדינה לאורך עשרות שנים, תשלומים מופחתים במס הבריאות ובביטוח בלאומי והטבות לא מעטות נוספות. לכן, צפות להן השאלות – מדוע גיל הפרישה שלהם שונה למשל משלי? מדוע גיל הפרישה שלהם הועלה לגיל 50 בלבד ולא לגיל 67, ככל אזרח אחר? במה הם שונים מעובדים אחרים במשק? חשוב לי להדגיש כי דבריי מכוונים למשרתים בצבא שאינם לוחמים בלבד ולא ללוחמים, להם לעניות דעתי יש לשפר את תנאי שכרם.

הנושא כולו נגוע בעוול ממשי הנשען על הטיעון הפופוליסטי של "ביטחון ישראל". זהו עוול המדגיש בצורה ברורה ומקוממת את אי הצדק החברתי הנקבע על ידי ממשלה הפועלת ממניעים קואליציוניים, בה לא הצודק קובע אלא החזק ובעל ההשפעה. כך בדיוק נרקמת לה החברה בישראל, המושתת על פשיעתם רבת השנים של מקבלי ההחלטות, בלי להותיר סיכוי אמיתי לשוויון ובלי לאפשר תקווה נראית לעין.