השבר של שמעון שיבר

על תסריט כה דרמתי גם לתסריטאי המוכשר ביותר קשה היה לחשוב. דווקא שבוע שעבר, בו התחילה שנת הלימודים, ורבבות תלמידים עשו דרכם לבתי הספר, יצא מנהל תיכון עמית עמל לשעבר ד"ר שמעון שיבר מושפל מבית המשפט בעיר בה הוא כל כך מוכר, בדרך אל הכלא.

על התנהלות המשפט, עסקת הטיעון ומידתיות גזר הדין - אפשר להתווכח. אך על נתון אחד בולט אי אפשר לחלוק: שמעון שיבר, החל משבוע שעבר, הוא עבריין מין מורשע שירצה את עונשו בבית הסוהר. לראשונה בתולדות העיר, מנהל בית הספר עמית עמל בראשון לציון, שדורות רבים חונכו וגדלו תחת הדרכתו, הולך לכלא לאחר שהורשע בעבירות מין.

בקצה הספסל

הפרשה שהגיעה לרגע הסיום הדרמטי בשבוע שעבר, התפוצצה בחודש מרץ 2009, אז נעצר מנהל תיכון עמית עמל דאז, שמעון שיבר, בעקבות ארבע תלונות שהוגשו נגדו על ידי תלמידות ועובדות לשעבר, על הטרדה מינית וביצוע מעשים מגונים.

חודש לאחר מכן המליצה המשטרה להעמידו לדין. הפרקליטות קיבלה את המלצת המשטרה והגישה כתב אישום נגד שיבר, המייחס לו ביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית בארבעה מקרים שונים: בתלמידה קטינה בבית הספר, במורה, בסייעת הוראה ובאמא של אחד מתלמידיו.  

ביום שני אחר הצהריים נאספו אל בית משפט השלום בראשון לציון למעלה מעשרים אנשי תקשורת, ביניהם עיתונאים, צלמי וידאו, סטילס וגם כמה סקרנים. אל הפרוזדור שמוביל לאולם הדיונים נהרו נציגי כלי התקשורת למעלה ממחצית השעה לפני מועד תחילת הדיון.

השעה הייתה 15:50 כאשר ד"ר שמעון שיבר הגיח מהמעלית, שנעצרה בקומה השנייה. הצלמים הרבים תיעדו את שיבר ברגעים בהם עוד האמין כי יוכל לחמוק ממאסר בפועל, אולם גזר דינו של השופט היה אחר בתכלית.

בשעה 16:00 אחר הצהריים, כאשר מחוץ לבית המשפט נערכות הכנות אחרונות לפתיחת שנת הלימודים, התיישב המנהל לשעבר על הספסל מול כס השופט וחיכה לתחילת הקראת גזר הדין. דיון בתיק אחר עיכב את הקראת גזר הדין ברבע שעה מורטת עצבים.

בינתיים, עבר שיבר לשבת בקצהו השמאלי של הספסל כאשר יועץ התקשורת שלו מפריד בינו לבין עורך הדין של שלוש מתוך ארבע המתלוננות בתיק, שהתיישב על אותו הספסל. כל המלחמה התקשורתית בין הצדדים, רבת יצרים, חסרת מעצורים ומלאת ההשמצות חסרות הרסן, התנקזה לרגע אחד, לאולם לא גדול במיוחד, בו ישבו הצדדים זה לצד זה על ספסל אחד, וחיכו לדברי השופט.

עם פתיחת הדיון עלה שיבר על הדוכן ואמר: "אני עומד מאחורי הדברים שאמר הפרקליט שלי, שבשמי הביע צער וחרטה על מה שהיה. ההערה השנייה קצרה יותר, ואני מקווה שכבודו שכתב את גזר הדין ישתמש במלאכה של שופטים ומלכים והיא מידת החסד והרחמים". באותם רגעים נראה שיבר עייף וחיוור.

כבר בתחילה הכריז השופט הימן כי "משום חשיבות הדבר מצאתי להביא העובדות שבכתב האישום, כמעט בשלמותן", ושיבר נראה נרגז. מבטו לעבר סנגורו, עו"ד לוליק אסל, היה נזעם. אסל סימן בידיו לשיבר להירגע וסינן "יהיה בסדר".

במשך דקות ארוכות תיאר השופט בצורה פרטנית למדי את כל האירועים והמעשים בהם הורשע מנהל תיכון עמית עמל. רבות מהנשים באולם, חלקן עיתונאיות, התקשו להסתיר את המבוכה שאחזה בהן.

לאורך 50 הדקות בהן גולל הימן את רצף האירועים, הוא לא לגם ולו פעם אחת מכוס המים שהייתה על שולחנו. מולו נראה שיבר מתוח, תעיד על כך המגבת בה השתמש לניגוב טיפות הזיעה שבצבצו על פניו.

במהלך הדיון נכנסו פנימה אל האולם עוד ועוד עיתונאים, שהקימו המולה. השופט אבי הימן ביקש מהמאבטחים לנקוט יד קשה כלפי המפריעים, ושני עיתונאים אף הוזהרו שייזרקו מהאולם.

בשעה 17:05 הקריא סוף-סוף אבי הימן את גזר הדין: תריסר חודשי מאסר בפועל, שבעה חודשים על תנאי למשך שלוש שנים ופיצוי כספי למתלוננות בסך 40,000 שקל.

שיבר כמו הפך לנציב מלח.  מבטו לא זז מפניו של השופט כשהוא לא מגיב למתרחש סביבו. עו"ד אסל התעשת במהירות וביקש עיכוב ביצוע למשך 45 ימים. הוא ניסה לדבר עם שיבר, אך לא היה ניתן. ההלם שאחז בו בישר על הבאות.

הצלמים התמקמו ביציאה מהאולם וחיכו ליציאתו. שיבר נעמד על רגליו, יצא מהדלת, וכמחזה סוריאליסטי, כמעט בדיוני וכזה שאפשר להכתירו בנסיבות העניין כסוגר מעגל, נפלו מכנסיו של שיבר ארצה מיד עם בצאתו מאולם. הוא מיהר להרימם והמשיך בפנים חתומות לצעוד בדרכו למעלית.

לרגע אחד איבד את שיווי משקלו. אחד העיתונאים תמך בו, ויחד איתו המאבטחים. פניו של שיבר הפכו לבנים כסיד, קפואים וכולו משדר הלם מוחלט. גופו כמעט קרס בשנית. בשארית כוחותיו הוא נכנס למעלית ויצא מבית המשפט. ברדיו כבר דיברו על כך שיערער. קולות אחרים הביעו זעם על העונש הקל. כך או כך, ד"ר שמעון שיבר כפי הנראה בדרכו לבית הסוהר.

יריקה בפרצוף

"שמעתי את גזר הדין ונתקפתי סוג של הלם. אני חושבת שיש פה כישלון כפול. ההסדר הוא מגוחך בעיניי לא פחות מאשר העונש", אמרה לנו השבוע בכעס הד"ר למשפטים דנה פוגץ', חברת סגל ומרצה בכירה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, וממקימות מרכז "נגה" לנפגעי תקיפה מינית אשר גם עומדת בראשו.

"הנושא הזה זועק לשמיים. אני חושבת שמתלוננות רבות חיכו להחלטה שתגרום להן להבין כי תמיד עדיף להתלונן, למרות כל הקשיים, אך לצערי לא כך פני הדברים.

תסבירי בבקשה. "אני אתחיל בסוף, שהוא כמובן העונש הבלתי מציאותי. בכתב אישום שיש בו אפשרות לכל כך הרבה שנות מאסר, אי אפשר לגזור חודשים ספורים. שיבר הורשע בעבירות של שנים רבות. זאת לא הייתה מעידה חד פעמית ולא מדובר במתלוננת אחת. זה היה סדרתי. יש את כל הנסיבות להחמיר כמו שצריך.

"הכישלון הנוסף הוא בתחילת השרשרת, כאשר אני מכוונת אצבע כלפי הפרקליטות. במקום שבו יש ראיות, אני לא חושבת שיש קושי להביא את המתלוננות להעיד. חובה היה להביא לא רק אחת מהן, אלא את כולן. צריך להסביר לשופט עד כמה המצב שלהן חמור. העיניים שלהן ידברו יותר מאשר המילים. מה שהלב מראה הוא הדבר החשוב ביותר בעדות.

"הפרקליטות לא עשתה די כדי להביא אותן לבית המשפט להעיד. אני לבטח לא חושבת שזה קל, אבל מישהו היה צריך להיות אחראי מספיק כדי להבין שאסור שהתיק הזה יתרסק".

לעומת הדעה הנחרצת של ד"ר פוגץ', ניצב עו"ד אבי חימי, מבכירי הפרקליטים בארץ. "הרעש הציבורי וההתקפות על השופט, מרגע שהחליט על גזר הדין, הן לדעתי חמורות מאוד וממש לא מוצדקות. ההתנפלות הזו נובעת מכך שאנשים לא באמת יודעים את הפרטים.

"בית המשפט היה צריך לקחת בחשבון והוא גם לקח זאת בחשבון, כי מדובר במנהל, איש ציבור, שהולך לרצות עונש מאסר בפועל. הדברים האלה לא קלים. שיבר הוא אדם מבוגר ואינו נמצא בקו הבריאות. שנה זה פרק זמן לא מבוטל.

"רבים האנשים שלא ערים לעובדות שהיו בפני השופט. בכתב האישום לא היה סעיף אונס, והעבירות שיוחסו לשיבר היו מהרובד הנמוך יותר. אני מכיר את השופט הימן, הוא לא מבית הילל".

"מצד אחד השופט הימן חרג ממנהגו ותאר בשנית את כל האישומים, כמעט בפרטי פרטים", אומר עו"ד שאול דבח, מומחה למשפט פלילי מראשון לציון, "ולעניות דעתי יש בכך ללמד על התייחסותו וסלידתו מהנאשם וממעשיו מחד, ומאידך על תחושותיו והאמפתיה אותה הוא חש כלפי כל אחת מארבע המתלוננות, הנפגעות ממעשיו של שיבר.

"מצד שני", הוסיף דבח, "נראה לי שאת החברה בישראל עונש מופחת מעונש מוות לא היה מרצה. מה דעתי על כך ארשה לעצמי לשמור בליבי".

עו"ד חימי: "כל מי שטוען שהיה צריך להעניש את שיבר למען יראו וייראו, טועה וחוטא לאמת בצורה גסה. אני סבור אחרת מאותם אנשים שהעבירו על כך ביקורת. אני חושב שהם מעולם לא היו בבתי הכלא. זאת חוויה שאי אפשר לתאר אותה. השימוש במונח סורג ובריח לעתים לא מפורש כהלכה. שנת מאסר היא תקופת זמן ארוכה.

"שמעתי שאנשים אומרים שלאחר ניכוי שליש הוא ייצא מבית הכלא. זאת עוד טעות. היום ועדת השחרורים לא מנכה כל כך מהר שליש ומוציאה מבית הסוהר את העבריינים. צריכים חוות דעת של בריאות הנפש, צריכים לשוחח עם הבנאדם. זה לא פשוט בכלל, לא כל אחד משתחרר לאחר ניכוי שליש מעונשו".

"אני לא יודעת כמה זמן היה צריך להיגזר על שיבר, אבל העונש הזה גורם לכל הנשים שהתלוננו בעבר וכאלה שרוצות להתלונן בהווה סוג של יריקה בפרצוף", מסבירה ד"ר פוגץ'. "לעבור את ההתעללות הזו, להגיע למצב שבו את מגוללת שוב ושוב את הסיפור, נתונה ללחצים, איומים, חוסר אמונה והד מהציבור, גורמות לנשים סבל רב.

"ההרגשה היא שלפעמים אין טעם בכלל להתלונן במשטרה. שאולי עדיף לנסות ולהדחיק את האירוע הזוועתי שקרה, וזה המסר הכי גרוע שיוצא מהמשפט של שיבר. העונש הזה מטריד אותי בצורה הכי אישית. הרי עונש כזה משפיע ישירות על מתלוננות עתידיות, וכל מי שינסה להגיד אחרת כנראה אף פעם לא פגש מתלוננת שעברה הטרדה או אונס.

"מעבר לכך, כולם יודעים מסביבך את מה שעברת. אמנם יש חוקים חדשים שאסור לפרסם את השמות והתמונות אבל בסביבה הקרובה, במקום המגורים, כולם יודעים. אלה דברים שאי אפשר להסתיר. לראות את שיבר מקבל שנת מאסר אחת ולאחר שמונה חודשים הולך הביתה, זה צחוק לחוק".

אז מה הפתרון לקונפליקט? "הגיע הזמן שתהיה הכוונה לשופטים בקשר לענישה", מציעה ד"ר פוגץ'. "כיום יש להם שיקול דעת מוחלט, ובסוג כזה של עבירות לא צריכים שיקול דעת. יש עונשים שצריכים להיות ברורים וחדים. חייבים עונשים מינימאליים שמהם לא ניתן יהיה לחרוג מטה".

אין כמראה עיניים

דעתו של עו"ד חימי על מידת שיקול דעתו של השופט אבי הימן ברורה. "גם אם היו גוזרים על שיבר מאסר ארוך יותר, הקורבן היה עדיין בסטאטוס של קורבן. המצב לא היה משתנה אם שיבר היה במאסר של חמש שנים או עשר. הצעד הלא שגרתי של השופט היה דווקא ההיקף של הפיצוי הכספי בסך 40,000 שקל.

זה חריג מאוד, ובנוסף יש את האפשרות לתביעה אזרחית. לכן במכלול הדברים, השופט לקח בחשבון את מצבו הבריאותי של שיבר והתחשב, ומצד שני גזר פיצויים חריגים עד מאוד".

עו"ד שרון משאל מפרקליטות המדינה אמרה לאחר גזר הדין כי "מדובר בגזר דין בו קיבל הנאשם שנת מאסר בפועל ומלבד זאת, נקבע פיצוי גבוה לכל אחת מהמתלוננות בתיק, ואנו מאמינים כי הדבר יביא לכך שקורבנות לא יירתעו מלהגיש תלונה במקרה של פגיעה בהן".

ד"ר פוגץ' רואה את הדברים אחרת. "חובה על הפרקליטות לערער ולהביא למיצוי המרבי של העונש, לא ייתכן כי בזה המקום תסתיים עבודה של הפרקליטות. אין עוררין כי העונש אינו תואם את חומרת המעשים".

הפרשנות של עו"ד חימי שונה במהותה. "הפרקליטות קיבלה את כל מה שהיא רצתה. הרי את שאלת העונש הם עצמם השאירו באופן פתוח. ברגע ששיבר הודה הענישה הפכה לפיקטיבית. מישהו יודע מה היה כתב האישום המקורי? מישהו יודע מה בדיוק תיקנו? בפרקליטות לא ממהרים לעשות עסקאות טיעון. יושבים שם טובי המוחות ויודעים מקרוב את הפרטים. הציבור לדעתי סתם צועק ותוקף את הפרקליטה".

ביקורת על ניצן

הנושא האחרון בו דן השופט הימן בגזר הדין, מתייחס ל-15 עדי האופי שהעידו במהלך המשפט לטובת שיבר.

"באשר לסדרת עדי ההגנה של הנאשם שדיברו, היללו והפליגו רבות בשבח הנאשם. מטבע הדברים, אצמצם דבריי באשר לאלה", אמר הימן. "העצוב הוא שכל אלה, בלהט רצונם לסייע לחברם, שכחו ולא לרגע, במשך כל עדותם, שכחו או התעלמו לחלוטין שאותו אדם שהפליגו בשבחו עשה מעשים שלא יעשו תוך ניצול הכוח שניתן לו.

"גם אם אדם מעיד לטובת חברו עדיין חשוב כי יגלה הבנה ואמפתיה לקורבן מעלליו של חברו. קל וחומר כשהדברים אמורים באיש ציבור בעבר, אף שאינו מחזיק בתפקיד ציבורי כיום. חבל שכך נהג מר מאיר ניצן כמו גם האחרים".

"אני מבינה שאנשים שקרובים לשיבר מדברים לטובתו, אך יש טעם לפגם כאשר מדובר באדם שהורשע בעבירות מין", אומרת פוגץ', "אני חושבת שבאופן כללי, גם במשפט של חנן גולדבלט ושל המאבטח ארז אפרתי – אנשי ציבור לא צריכים להעיד לטובתם. כאשר מדובר בעבירות מין זה אפיון אחר של פשיעה. אלה עבירות נגד המוסר. נגד הציבור, אלה עבירות עם קלון.

"אני חושבת שכל העדים הללו צריכים לשים את עצמם בצד. מאיר ניצן הגיע כראש עירייה לשעבר ולבטח לא כסתם חבר של שיבר. זה לא נאה שהוא הגיע להעיד לטובתו. מה יאמרו תושבי העיר? איך זה יתפרש ויראה? שיבר הוא עבריין מין שהורשע, ויש הבדל גדול מאוד בין אנשים פרטיים שיכולים להעיד לבין אלה שהיו או עדיין מחזיקים בתפקידי ציבור".

הדעה הנחרצת של פוגץ' אינה מרשימה את עו"ד חימי. "נכון", הוא מודה, "שיבר הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו, אבל גם לו יש הרבה פנים בחיים, הרבה גוונים. מצד אחד הוא עבר עבירות מין נלוזות, אבל מצד שני יש גם אדם אחר. העדים באים להעיד על הצד שבית המשפט מן הסתם לא מכיר.

"חשוב שאדם ייענש אם הודה והורשע, אך זה לא סותר את העובדה כי ייתכן שעזר לקשישים או פעל בסתר לנזקקים. למה שבית המשפט לא יקבל את העדויות האלה? גם אם ניצן החזיק בתפקיד ציבורי הוא לא צריך להיות פסול מלתת עדות אופי על אדם אחר.

"שיבר לא מצורע, אסור לשים אותו בצד ולא לתת לו להגן על עצמו ולהראות את כל צדדיו. אם העדות של ניצן היא רלוונטית למעשיו ופועלו של שיבר – יש להשמיעה".

קרדיט: רגב גולדמן "זמן ראשון"