הסימפוניה לדחפור והקונצ'רטו למשאית

אנחנו בעד רובע המוסיקה המוקם בימים אלה, או יותר נכון, בלילות אלה, בצפון מזרח ראשון לציון, בלב אזור המסחר, התעשייה והבילוי (מת"ב). אישית, אני לא הולך לישון בלי מוסיקה, לא כותב בלי מוסיקה ברקע, לא שותה קפה בבוקר בלי מוסיקה.

אנחנו גם בעד תרבות, כולל סרטים, ובמיוחד אנחנו אוהבים את תעלת בלאומילך של אפרים קישון. אז זהו, הנה הם מתאחדים בראשון שלנו, תעלת בלאומילך ורובע המוסיקה, כשאת המתחם החדש והמיוחד בונים תוך כדי מחווה לסרט הענק, מהחשובים ביותר בקולנוע הישראלי.

2.00 בלילה, מסיים לעבוד, שם ברקע מוסיקה חלשה, שתיכבה אוטומטית, הולך לישון. ואז מתחילה הסימפוניה לדחפור והקונצ'רטו למשאית. זוכרים מהסרט את כלי העבודה שמחרבים את חיי תושבי תל אביב בזמן כריית תעלת המים ברחוב אלנבי? בערך אותו הדבר. רובע המוסיקה – הפתיח.

מצלצל ל-106: לא יודעים על עבודות בכבישי האזור אבל מבטיחים לשלוח ניידת שתבדוק. "אתה רוצה, אדוני, שנצלצל אליך כדי לדווח על הטיפול בתלונה?". חלילה, אני אומר. זכורה לנו הפעם ההיא, בסביבות 4.00 לפנות בוקר, כמה שעות לאחר שהתלוננו על איזה מטרד רועש, ולאחר שהוא טופל בהצלחה ונרדמנו, העיר צלצול הטלפון מהמוקד העירוני את כל הבית.

"יש אישור מהעירייה"

הבעיה היא, שכשאתה אומר למוקדן\נית שאתה לא רוצה שיצלצלו כדי לדווח לך, אתה חש כי הם אולי נעלבים קלות. משהו בטון של הפרידה, של טריקת השפופרת, גורם לך להרהר שמא בצד השני מרגישים פגועים ושאולי עכשיו הם לא ישושו לטפל בתלונתך.

אתה מצלצל בחשש, כעבור זמן, כדי לשאול מה קורה, אז אומרים לך שיש אישור של המשטרה לעבודות ואין מה לעשות. אדוני, תפנה למשטרה. אתה מצלצל 100: אדוני, נבדוק. חוזרים אליך מ~100: "אדוני, יש אישור לעבודות מהעירייה. תפנה לעירייה, היא זו שאישרה את העבודות ולכן למשטרה אין מה לעשות". חזרנו ל-106: "אדוני, אין בשעה כזו עם מי לדבר בעירייה. תצלצל בבוקר".

צלצלנו למחרת, ואחרי כמה פעמים שאמרו כי האחראי איננו, הפנו אותנו לאחראית,

שהסבירה, שוב, כי יש אישור מהעירייה לעבודות ליליות במקום. נכנענו. והנה, משהו קטנטן לסגירת המעגל. לא בדיוק פיצוי, גם לא משהו משמח, אבל בכל זאת, פינה סגורה איכשהו. ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שידור חי בטלוויזיה של הטקס מאמפי-פארק ראשון.

מכובד, מושקע, מרשים. אין מה לדבר, אפילו מרגש יותר ואיכותי יותר מזה שבכיכר רבין. אלא מה, כשראש עירייתנו עולה לדבר, האוזניים קולטות רעש מוכר, כמו גם אצל שאר הדוברים, ברקע. בעוד אנחנו מנסים לנחש אם זה גנרטור או רמקול סורר, נדלקה הנורה בראשנו: הדחפורים. בדיוק, אבל ממש בדיוק, אותו רעש. דב צור, בנאומו אל האומה, כשברקע פסקול הלילה של רובע המוסיקה העירוני. היה נאום ראוי, אגב. לילה טוב.

קרדיט: ניר שועלי  "זמן ראשון"