חברה שביקשה להפעיל אטליז בחנות ששכרה ברחוב ההגנה בראשון לציון, גילתה רק לאחר החתימה על הסכם השכירות כי על פי היתר הבנייה חל איסור למכור במקום מזון. בעקבות זאת ביטלה את ההסכם, ובית משפט השלום בראשון לציון קיבל את עמדתה וחייב את בעלת הנכס לשלם לה פיצויים והוצאות בסכום כולל של כרבע מיליון שקל.
הסכם השכירות נחתם בשנת 2020 לתקופה של ארבע שנים, עם אופציה לארבע שנים נוספות, תמורת 26 אלף שקל בחודש בתוספת מע"מ. אלא שבתשריט שצורף להיתר הבנייה הופיעה הערה שלפיה מדובר ב"חנות ללא מזון" – כיתוב זעיר במיוחד, שלדברי בית המשפט כמעט ואינו ניתן לקריאה ללא זכוכית מגדלת.
ביוני 2021 גילתה החברה השוכרת את המגבלה והודיעה לבעלת הנכס על ביטול ההסכם, תוך דרישה להשבת הצ'קים והכספים ששולמו. לאחר שלא נענתה, הגישה תביעה שבה דרשה פיצוי של כמיליון שקל בגין דמי השכירות, תיווך, ארנונה והוצאות נוספות.
מנגד טענה בעלת הנכס כי השוכרת ידעה על המגבלה מראש, וכי הסיבה האמיתית לביטול ההסכם הייתה חוסר שביעות רצון מנגישות החנות וממספר מקומות החניה. בנוסף, היא הגישה תביעה נגדית בסך כ-390 אלף שקל בטענה להפרת הסכם השכירות.
השופט רפי ארניה דחה את התביעה הנגדית וקיבל באופן חלקי את תביעת החברה השוכרת. בפסק הדין נקבע כי בעלת הנכס ידעה על האיסור למכירת מזון אך לא גילתה אותו במהלך המשא ומתן, ובכך הפרה את חובת תום הלב והגילוי ואף הטעתה את השוכרת בהתאם לחוק החוזים.
השופט הדגיש כי עצם צירוף התשריט להיתר הבנייה אינו ממלא את חובת הגילוי, משום שההערה הופיעה בגודל זעיר במיוחד וללא כל אזכור בהסכם השכירות עצמו.
עוד ציין כי מדובר בחברת נדל"ן ותיקה המחזיקה נכסים רבים, וכי מנהלה הוא איש עסקים מנוסה בתחום המקרקעין והמסחר. בנסיבות אלה קבע כי אין זה סביר שהמשכירה לא הייתה מודעת למגבלה, ולכן היה עליה לגלות אותה במפורש לשוכרת.
בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי השוכרת הייתה רשאית לבטל את ההסכם באופן חד-צדדי, וחייב את בעלת הנכס להשיב לה כ-198 אלף שקל בגין דמי שכירות והוצאות שונות. בנוסף נפסקו לטובת החברה השוכרת שכר טרחת עורך דין בסך 45 אלף שקל, לצד החזר אגרת בית המשפט והוצאות העדים.