יהל חרלפ חושף את ההתעללות שעבר כילד בגן ילדים וההתמודדות שנמשכת עד היום אחרי 17 שנה

כך הוא כותב:

" אני הייתי התינוק הזה התינוק שהאכילו בכוח תוך כדי סתימת אף עד למצב שהייתי מקיא את כל האוכל שדחפו לי ,התינוק הזה שחוזר הביתה עם סימנים מוזרים התינוק הזה שפיתח פחד למים ולמקלחות כי כל פעם לאחר שהייתי מקיא היו מקלחים אותי באלימות וכוח. התינוק הזה שפיתח בולמיה בתינוקות התינוק הזה שהזיכרון הראשון שלו בחיים זה טביעה באמבטיה של הגן.

אני הייתי בגן הזוועות מגיל 4 חודשים ועד גיל שנה. אמא שלי חשדה בלי סוף – תחושת הבטן שלה אמרה שמשהו לא טוב קורה, איך יכול להיות שבבית לא מקיא אוכל ובגן חוזר כל יום עם בגד מכובס כי הקיא על עצמו ? אבל השתיקו אותה בגן "את אמא צעירה טרייה והיסטרית" אפילו צחקו עליה כי היא מבלבלת את המוח.

ביום הזה שהיא רצה לגן אחרי טלפון שקיבלה מאמא אחרת שסתם מתוך שיחה אמרה לה שמצאה אותי רועד על השטיח בגן מקיא, נפל האסימון סופית !!! היא הבינה שהיא חייבת להוציא אותי משם! ללא הוכחות ללא מצלמות רק תחושות בטן...

היא הצילה אותי ממסכת ההתעללות שאני ועוד תינוקות חווינו בגן ונלחמה לבד מול כולם.

רק בהמשך הגיע התמונה המלאה הסיפורים שזרמו עדויות ועוד הורים שהתעוררו, ההורים שלי חיברו נקודות והבינו מה עוללו לי שם בגן הזה. אני כאן כדי לספר את הסיפור שלי את הסיפור של ההורים המדהימים שלי שנלחמים איתי עד היום בהתמודדות עם הטראומה שחוויתי בתור תינוק .

ומלמדים אותי כל יום להתמודד עם החושך לימדו אותי שוב לאהוב מים , לימדו אותי לאכול בלי להקיא לימדו אותי להתמודד עם הסיוטים בלילה לימדו אותי להתמודד עם שיתוק שינה לימדו אותי לטעום אוכל חדש ומרקמים חדשים שלא הייתי מסוגל קודם להכניס לפה מבלי לפתח אפקט הקאה זה הטראומה שלי זה ההתמודדות שלי במשך 17 שנה.

17 שנה של שיחות , טיפולים ועבודה אין סופית כדי לעזור ולשפר ולהתמודד המוח אולי לא ממש זוכר יותר מדי אבל מה שהיה שם הגוף כן זוכר אני פה כדי שכל הורה כל גננת כל סייעת יבינו שזה לא ניגמר שם, זה לא נגמר!!! זה התמודדות של שנים על שנים שכנראה תימשך לעד .

אבל יש תקווה אנחנו יכולים, יכולים לעצור את הזוועה אנחנו יכולים להגיד לא עוד !!! בעזרת חקיקה נכונה , החמרה בענישה, אכיפה .

אני פה להגיד די די לאלימות בגני ילדים די לאימהות שלא ישנות בלילה מאשמה די לילדים שיצטרכו להתמודד עם זיכרון חבוי והתמודדות אין סופית היום זה אני מחר זה הילד שלכם. אני פה לצעוק את צעקתם של אילו שאין ביכולתם עדיין לדבר, שאין ביכולתם להראות לאילו שגם אחרי 17 שנה ויותר ימשיכו להתמודד עם הצלקות.

כל פעם שנושא התעללות חדש שעולה לכותרות זה מעיר מחדש את הטראומה זה לא נגמר, זה נשאר לכל החיים".