אם אפשר לגייס עשרות אלפים להפגנה – למה אי אפשר לגייס אותם לצה"ל?

הפגנות הענק היום, ששיבשו את סדר היום של מאות אלפי אזרחים, העלו אצלי שאלה.

אם הציבור החרדי יודע להתגייס בהמוניו להפגנות, להישמע להוראות, להתארגן במהירות, לפעול יחד למען מטרה משותפת, לתמוך אחד בשני, להתלבש באופן אחיד ולהישמע לסמכות רבנית איך אפשר לטעון שהמסגרת הצבאית אינה מתאימה לו?

אותם אנשים שיודעים להתייצב כשקוראים להם, לצאת לרחובות במספרים עצומים, לפעול במשמעת, באחדות ובנחישות, ולבצע משימות למען מטרה שהם מאמינים בה  מוכיחים בפועל שיש להם את כל היכולות הנדרשות להשתלבות במסגרת צבאית.

לכן, הטענה ש"חרדים לא מתאימים לצבא" פשוט לא מתיישבת עם המציאות שנראית לעין.

ועזבו לרגע את דעתי האישית, שמי שלא תורם למדינה לא יכול לצפות ליהנות מכל הזכויות שהיא מעניקה. ולא חסרות דרכים לתרום למדינה שבה אתה חי, מגדל את ילדיך וישן בביטחון מדי לילה.

אבל מעבר לשאלת השוויון בנטל, אני שואלת את עצמי איזה מסר אנחנו מעבירים לילדים שלנו, לציבור הישראלי ולעולם כולו.

מה הם רואים?

עם שמפוצל למחנות.

"אנחנו" ו"הם".

"אנחנו מתגייסים" ו"הם לא".

מתי נבין שכל מהות קיומנו כאן, וכל מה שאנחנו עוברים כעם, קשורים בראש ובראשונה להיותנו יהודים?

ב-7 באוקטובר לא בדקו אם היינו דתיים, חילונים, חרדים או מסורתיים. טבחו בנו בגלל שאנחנו יהודים.

הפילוג הזה, ההפרדה הזאת בין חלקי העם, קורעים אותנו לגזרים מבפנים.

אפשר להתווכח על הדרך, על הפתרון ועל המדיניות. אפשר להחזיק בדעות שונות. אבל אי אפשר להתעלם מהמחיר שהקרע הזה גובה מאיתנו כחברה וכעם.

מה דעתכם?