במרתף שבו נכתב ההמנון הלאומי כבר הייתם?

גילינו גאווה עירונית: כאן הונף לראשונה דגל ישראל, ואפילו ראש העיר האישה הראשונה בישראל כיהנה כאן, עוד בשנות החמישים.
  
טיול צהריים נעים באזור המדרחוב בראשון לציון, בסמוך לבית הכנסת הגדול, טומן בחובו מפגש עם מדינת ישראל המודרנית, המערבית, המפותחת כל כך שכולנו מכירים. בתי קפה, מרכזי קניות, פארקים ובנייני עסקים.

אך בין הרחובות ההומים, בלי שנדע, נושבות רוחות חזקות של היסטוריה, שהתרחשה כאן, ממש לידינו, והיוותה את הבסיס הראשוני למדינת ישראל של היום.

מוזיאון ראשון לציון ברחוב אחד העם יציג ביום העצמאות הקרוב לקהל המבקרים (יום שני, בין השעות 10:00 ל~14:00, ללא תשלום) נתח קטן מחתיכת ההיסטוריה העצומה הזו.

המוזיאון, שבימים כתיקונם מציג בגאווה את סיפור תולדות המושבה הקטנה, שלימים הפכה לאחת מעריה הראשונות של ארץ ישראל, יחשוף בעוד שלושה ימים את הגאווה הראשונית הכפולה, מגובה בהוכחות אותנטיות בנות 130 שנה, שיוכיחו מעל כל צל של ספק: כאן בראשון לציון נוצר והונף דגל ישראל לראשונה, וכאן נכתבו מילות השיר, שלימים הפך להמנון הלאומי - "התקווה" - על ידי נפתלי הרץ אימבר.

באר המים הראשונה - המילים "מצאנו מים!" נחרטו בסמלה של ראשון-לציון.

חולה במרתף

בשנת 1856, קצת לפני כניסת הפייסבוק לעולמנו, נולד בעיר זלוטשוב שבפולין עלם חן צעיר שזכה לשם נפתלי. עוד בצעירותו התחבב עולם השירה על הנער, שבשיריו הרבים בלטה האהבה הגדולה שרחש לארץ ישראל.

בגיל 22, בעת ששהה ברומניה אצל משה ואלדברג, אחד הברונים הגדולים של התקופה (גאידמק של המאה ה~19, אם תרצו. ויסלח לנו הברון רוטשילד), כתב נפתלי הצעיר את הטיוטה הראשונה של ההמנון לעתיד, שכלל תשעה בתים ונקרא "תקוותינו".

בהמשך עלה ארצה אחרי שהיה קצרה בטורקיה (גם אז הקלאבים הכל כלול פיתו אנשים) והחל להפיץ את שיריו. בשנת 1886 יצאה לאור אסופת שיריו הראשונה, שנקראה "ברקאי" ועוררה הדים רבים בעולם היהודי.

על פי עדויות, בחלק מהשירים התגלו שגיאות כתיב (בכל זאת, עולה חדש) או כפי שנאמר שמספר הטעויות בשיריו גבוה כ"שרוץ הצפרדעים ביאורה". אימבר לא לקח את העניין קשה מדי, והסכים כי בבתי הספר בהם נלמדים שיריו, ייעשו תיקונים על פי הנדרש. 

שנה לאחר מכן התיישב בראשון לציון שמואל כהן, שפחות התפרסם מאימבר, אך חלקו ב"התקווה" לא בטל בשישים. כהן נחשף למילות השיר, וחיבר להן את הלחן על פי שיר שכיכב במצעדי הפזמונים של רומניה - "העגלה והשוורים". הלחן תפס וההמנון הבלתי רשמי החל להיות מופץ בישראל ובגולה. כהן העיד כי "מכל השירים מצא חן בעיניי 'התקווה'". דוז פואה.

מכירים את זה שהילדים שלכם מבקשים מכם לחזור לגור בביתכם רק לכמה חודשים "עד שהעניינים יסתדרו" ובסוף נשארים שנתיים?

זה בדיוק מה שקרה עם הרץ, וזה מה שהוביל ל"התקווה" בתצורתה הסופית כיום. על פי הכיתוב המקורי שנשמר ומוצג במוזיאון, חלה הרץ ב"מחלה עזה ואיומה", וביקש ללון במשך כשלושה חודשים במרתפו של אדון הייסמן, ממתיישביה הראשונים של ראשון לציון, שהתגורר בסמוך לכיכר המייסדים.

כל השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. במרתף המרווח, אשר יוצג במוזיאון כולל פגישה עם "נפתלי הרץ אימבר" בכבודו ובעצמו (המגולם על ידי עובד המוזיאון אמיר לוי), שיפץ, שינה, קיצר ושיפר אימבר את השיר, והפך אותו למה שהוא היום. בסוף הרץ נשאר שם שנתיים, אבל מספרים שלהייסמן זה ממש לא הפריע.

על הטענה כאילו אימבר חיבר את ההמנון הלאומי בערים אחרות, אף מחוץ לישראל, משיבה אוצרת המוזיאון, יונה שפירא, ש"אימבר כתב מספר רב של גרסאות לשיר, אשר האחרונה והמעודכנת ביותר, הקיימת עד ימינו, נכתבה במרתף המוצג במוזיאון". 

היקב היה מפעל התעשייה המודרני הראשון בישראל

כחול ולבן

אבל מייסדי ראשון לציון לא הסתפקו רק בחציו האחד של סמלי הלאום - ההמנון, אלא ביקשו גם את חציו השני לעצמם - דגל ישראל.

גם במקרה של הדגל, בדיוק כמו בפרשות כאלה ואחרות שהסעירו את המדינה, ישנן שתי גרסאות שונות זו זו. אבל לכל הגרסאות אותה שורה תחתונה - הכל קרה כאן בעיר, בראשון לציון. את הגרסה הראשונה מספרת לנו יונה שפירא:

"זה קרה ב~1885. החליטו לעשות חגיגה לציון שלוש שנים לראשית ימי המושבה. הכינו את כל המתיישבים, חולקו ממתקים לילדים ושרו שירים. אך מארגני יום ההולדת הרגישו שהחגיגה לא מושלמת.

וכך ישבו ויצרו את הדגל מיריעת אריג לבנה, שני פסי תכלת כדוגמת הטלית שהייתה ברשותם, ובמרכזה - מגן דוד. הדגל הונף לראשונה כאן בכיכר המייסדים במרכזה של תהלוכה גדולה עם עצי זית, אוכל ומשתה. זוהי הגרסה הכתובה".

לישראלה רוזנצוויג ממשפחת אברמוביץ' (השכונה במרכז העיר לא קרויה על שמה), שגם כן הייתה חלק מהיסטוריית העיר, גרסה מעט שונה: "אכן הייתה חגיגה לציון שלוש שנים, ואכן חשו בצורך להניף משהו. אז לקחו את הטלית של הסבא רבא שלי זאב אברמוביץ', תפרו סרט כחול למגן דוד במרכזו, והניפו אותו באמצעות מקל של מטאטא".

אבל מה זה באמת חשוב? טלית, אריג, מטאטא. העיקר שההיסטוריה התרחשה כאן אצלנו, לא?

סמלים ראשונים

ההמנון והדגל הם העיקר, אבל ממש לא הגאוות היחידות של ראשון לציון. מספרת נאווה קסלר, מנהלת המוזיאון: "הדבר שהכי משך אותי בהיסטוריה של העיר היא העובדה שבכ~14 נושאים שונים הייתה ראשון לציון חלוצה בארץ ישראל. זה כבר לא עניין מקרי.

"זו מגמה ברורה של חדשנות ויצירה. כאן היה בית הספר העברי הראשון בעולם, הגן העברי הראשון, היקב היה מפעל התעשייה המודרני הראשון בישראל, מחרשת הברזל הראשונה בישראל הייתה פה, זכות הבחירה לנשים, שהייתה אז עניין נדיר בעולם כולו, ואפילו ראש העיר הראשונה בישראל, חנה לוין, שכיהנה כאן בשנת 1956".

מוזיאון ראשון לציון מציג טפח מכל אלו, ומספר את סיפורם של המתיישבים הראשונים שבאו לאזור שהיה שומם, חדורי אמונה ורצון, והפכו אותו בתוך שנים אחדות לפורח.

דוגמא ליצירתיות של המתיישבים ניתן למצוא בסיפור על אחד מהם, שהחליט להביא ארצה בסביבות עשרה אפרוחי יען כדי למכור את נוצותיהם לנשות אירופה המגונדרות.

אלא שלפני 130 שנה טיסות אל על היו מלאות, ובשהייה הממושכת על האונייה מאירופה לישראל מתו חלק מהאפרוחים הקטנים, בעוד אחרים הפכו מיצורים קטנים לחיות בר חזקות. וכך, במשך שנים, יוצאו לאירופה נוצות משובחות של יענים שחיו וגדלו ממש כאן.

במוזיאון ניתן למצוא שחזור של בית הספר העברי הראשון, בו הוענש כל מי שלא דיבר עברית, ומי שזכה לציון 1 נאלץ לקרוא את צמד המילים "בושה וחרפה" לצד הציון; בית המייסד אליעזר אלחנן שליט כולל המטבח, הכספת וחדר 17 המייסדים; תצוגה מרהיבה של בעלי המלאכה של פעם ועוד אולמות, תצוגות ומופעים רבים.

בית המייסד אליעזר אלחנן שליט - תצוגה מרהיבה של פעם.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את "התקווה" או רואים את דגל ישראל מונף אל על, תאמרו בגאווה - כאן, אצלנו, הכל התחיל.

קרדיט: טל טננבוים, NRG מקומי