מוקדי הקליטה העירוניים גורמים רק נזק לקהילה האתיופית – יש לסגור אותם לאלתר. מדובר בגופים שרק מסרבלים תהליכים ולא מקלים בשום שלב על הקליטה בארץ

מוקדי קליטה בימים אלה, בעקבות אסון השריפה בכרמל, המילה "מחדל" מהדהדת בקולי קולות בכל פינה בה נפגשים לשיחת חולין. ומדוע כולם זועקים מרה כי היה מחדל? בגלל הזנחה רבת שנים, שעכשיו יעלה שבעת מונים לתקנה.


עוד מחדל מתמשך שגם הוא עניין של זמן עד שיתלקח לנו בפרצוף הוא מוקדי הקליטה של עולי אתיופיה ברשויות המקומיות. תזכורת: לאחר שהרשויות המקומיות סירבו לראות בקליטת העולים מאתיופיה חלק מאחריותם, הקים משרד הקליטה והעלייה בשנת 1999 מוקדי קליטה ישוביים.

ראשי הערים זיהו את הפוטנציאל ורצו למשרד הקליטה והעלייה וביקשו להקים מוקד קליטה ביישובם. המוקדים מתוקצבים, ולא בנדיבות, על ידי המדינה ותפקידה של הרשות המקומית מצטמצם להקצאת המבנה.

המוקדים ממוקמים בשכונות מצוקה בהן קיים ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה. ברחובות, לדוגמה, פועל מוקד בשכונת קרית משה, ובראשון לציון ניתן למצוא מוקד בשכונת רמת אליהו.

מהרגע שהוקם המוקד, יכלו הרשויות המקומיות לנער את חוצנן מהאתגרים המורכבים הכרוכים בקליטת העולם מאתיופיה. וכי מדוע שנטרח לקחת אחריות? בוודאי הם אמרו לעצמם בזמן הפסקות התה, יש את המוקד שיפתור לאתיופים את הבעיות.

איך לשכות הרווחה לא ידעו?

המוקדים אכן היו אמורים לפתור את הבעיות, אלא שבמקום בו יש אחריות, צריכה להיות סמכות, ולמרבה הצער למוקדים אין סמכות ביצועית. היעדר הסמכות רק מסרבל תהליכים בירוקרטיים ויוצאי אתיופיה רבים פשוט נופלים בין הכיסאות.

כשהם פונים לאגפי העיריות השונים, מפנים אותם למוקד כי "בשבילכם יש מוקד קליטה", והמוקד, גוף נטול זרוע אופרטיבית, נאלץ להחזיר אותם לאגפי העיריות. בעיה הניתנת לפתרון בכמה שעות או ימים, עלולה להימשך שבועות או חודשים וזה עוד במקרה הטוב. לעתים היא כלל לא נפתרת.

הסרבול, הכפילות וטשטוש התפקידים בין המוקד לרשויות השונות עלולים להיות קטלניים. כשקורים אסונות בקהילה מתעוררת המקהלה הקבועה ושואלת "איך לשכות הרווחה לא ידעו?".

כיצד רשויות הרווחה אמורות לדעת כאשר נוצרה מציאות עגומה של עיר בתוך עיר, שכונה בתוך שכונה וראשי ערים הרואים בחלק מהתושבים אזרחים לכל דבר רק ביום הבוחר? בסופו של יום מרגישים העולים יותר כפליטים ופחות כאזרחים שווי זכויות.

כלואים בתוך הנישה

ככה זה כשנערים וילדים מסתובבים שבועות ללא מסגרת, המוקדים מקבלים פנייה מהקהילה ומנסים בדרכם לטפל באותם הפונים מול הרשויות, ועד שמגיעים לאגפים הנכונים ולמחלקות המתאימות, קורה לא פעם שהנערים הללו מתייאשים ומתדרדרים לתהום חברתית.

הבעיה השנייה של המוקדים היא תקציבית. כיום מתוקצב כל מוקד על ידי משרד הקליטה בכ~200 אלף שקל בשנה. סכום זה מכסה, בקושי, את שכר העובדים ותו לא. דהיינו, מלבד חוסר היכולת הביצועית, למוקד אין את המשאבים הפיננסיים לסייע ישירות לאוכלוסייה שבמצוקה.

המוקדים מסייעים בפתרון בעיית התעסוקה של האקדמאים יוצאי אתיופיה שמונו למנהלי ועובדי המוקדים העירונים. באותם מוקדים, חשוב לציין, עובדים אנשים מאוד מוכשרים. לדעתי, אם הם לא היו שחורים, הם יכלו להגיע רחוק הרבה יותר. אבל במקום זה, כמה נוח, הומצאה עבורם נישה ייחודית.

כל עובדי ומנהלי המוקדים מוצאים עצמם כלואים בתוך הנישה הזו, מסוגרים בתוך הקהילה, אבל גרוע בהרבה – המוקדים תורמים לסגירת הקהילה האתיופית בתוך עצמה. במקום להתערות בחברה, יוצאי אתיופיה גרים בשכונה עם אתיופים, ופונים למוקד הקליטה העירוני על מנת שהאתיופים העובדים שם ישתדלו עבורם אצל האדונים הנכבדים מהרשויות.

מנכ"ל משרד הקליטה והעלייה לשעבר, ארז חלפון, הבין את הבעיה ופעל לסגירת המוקדים. אבל המציאות הישראלית מלאה בהפתעות ולאחר הבחירות האחרונות לכנסת, באה שרה אחרת, סופה לנדבר, והביאה עימה מנכ"ל אחר, דמיטרי אפרצב, והשניים סבורים שיש להשאיר את המוקדים על כנם.

לסיכום, המוקדים יצרו מלכוד והעצימו את הסתגרות הקהילה בתוך עצמה. צריך לפתוח את הדלתות ולהוציאם לחופשי ולתת להם לחשוב לבד ולנהל את חייהם ולדאוג שיקבלו שירותים ברמה נאותה. צריך לגרום להם להכיר את העולם שבחוץ ולהוציאם מהכלוב. הם בני אדם ולא חיות.

קרדיט: איינאו פרדה סנבטו - "זמן ראשון"