הנוסח המלא של הטור של ספי ריבלין כפי שפורסם בספטמבר 2011:

לפני הרבה שנים, עוד לפני שהייתה בכלל ראשון, גרתי בנחלת יהודה, מושבה שכיום מסופחת לראשון. את כל ילדותי העברתי שם ויש לי הרבה זיכרונות ממקומות רבים שאני אוהב. ספי ריבלין
ספי ריבלין צילום: יוסי אלוני

אחד מהם הוא בית העץ שאני וחברים שלי בנינו באזור של שדרת עצים בסמוך לבתים שלנו. העץ שלנו, יש לציין, היה מאוד גבוה, כך שכשהיינו מטפסים כמו קופים עד הצמרת, יכולנו לראות גם את הים.

היום כבר אין דברים כאלה. כל יום הייתי מבלה שם אחרי הלימודים עד שבע בערב. כשכבר החשיך הייתי חוזר הביתה גמור מעייפות וכמו שאני, ככה הייתי נופל על המיטה ונרדם, עם הבגדים והכל.

אני זוכר שבאחד מהימים נתקענו על העץ הרבה זמן. לא יכולנו לרדת ממנו בגלל שנחש צפע ענק כרך את עצמו סביב הגזע. חיכינו כמה שעות טובות עד שהוא הלך.

כמעט כל יום היינו משחקים אותה טרזן ונתלים על חבלים וענפים בין העצים, עד שיום אחד חבר שלנו, שבימים אלה הוא פרופסור לסינית, נפל נפילה די קשה ונפצע. מאז נרגענו קצת עם הטירוף הזה של החבלים.

בית העץ הזה היה מאוד מיוחד עבורנו בגלל שאבא שלי פחד שנלך לים משום שדוד שלי טבע שם. אבל היה לי גם דוד אחר, רב חובל, והוא נתן לנו סירת זודיאק צהובה עם משוטים מגומי.

נראה לי שזו הזודיאק היחידה ביקום שמעולם לא ראתה את המים, אלא אם כן מחשיבים את המים מהצינור. היינו ממלאים את החצר במים ומעמידים פנים שאנחנו מפליגים בים. היה לנו מאוד כיף.


זו לא סתם נוסטלגיה

כל הזמן הייתי משחק בחוץ, מכיר חברים שאיתם אני בקשר עד היום. לא היה לנו מחשב או טלוויזיה, אצלנו הדמיון שיחק תפקיד מאוד חשוב. היינו משחקים בקוביות מעץ שאיתן היינו בונים מבנים ומה לא. היום הילדים מכירים חברים וירטואליים, הם מפסידים המון.

בחיים לא אשכח איך יום אחד חבר עצבן אותי ואת חבר נוסף, והחלטנו להתנקם בו. בגלל שגרנו במושבה חקלאית, אז היו ערימות של זבל באופן די קבוע. בסביבה היו שלוש ערימות זבל, שתיים מהן היו ישנות כך שהזבל כבר היה יבש, ועוד אחת הייתה זבל טרי.

התערבנו עם החבר מי הראשון שיצליח לעלות עם האופניים על הערימה. כמובן שאני וחבר שלי עלינו על היבשות והוא על הרטובה, אנחנו עלינו וירדנו בלי בעיות והוא עלה, ופשוט נבלע בתוך ערימת הזבל. היו צריכים להביא רכב כדי לחלץ אותו, אבל הוא בכלל לא פחד או נבהל, ולאחר מכן נהייה ממפקדי הצוללות הראשונים בארץ.

זו לא סתם נוסטלגיה, הילדות שלי והמקומות האלה, כי זה עדיין קיים מבחינתי. אני נמצא בקשר טוב עם החברים האלה מהילדות, וכמה שעות אחרי שאסיים עם המאמר הזה, אני הולך להיפגש איתם לקפה.

קרדיט: nrg.co.il