מכאן ניתן להבין את עוגמת-הנפש של ע' כאשר בית המשפט לענייני משפחה פסק בשנת 2010 כי במסגרת גירושיהם של ע' ורעייתו, תקבל הרעיה מחצית מדירתו של ע'.

ע' לא השלים עם רוע הגזירה והגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בשנת 2011 ניתן פסק הדין בערעור, במסגרתו קבע בית המשפט המחוזי כי ע' צודק, והדירה כולה הייתה ונותרת בבעלותו הבלעדית גם לאחר הגירושים.

חלפה שנה נוספת, והתיק התגלגל הלאה בערעור שהגישה האישה לבית המשפט העליון אשר נתן בשבוע שעבר את פסק הדין הסופי (ככל הנראה) בפרשה. בית המשפט העליון החזיר על כנו את פסק דינו המקורי של בית המשפט לענייני משפחה, והשיב את מחצית דירת הבעל לידי האישה.

 

מבולבלים? לא רק אתם. גם שופטי בית המשפט העליון עצמם אינם תמימי-דעים בפרשה, שעברה במהלך גלגוליה תחת ידיהם של 7 שופטים שונים, אשר נתנו החלטות סותרות, ואף פסק הדין האחרון בעניין זה ניתן ברוב של שני שופטים מול אחד, אשר סבר כי הדירה כן צריכה להשאר בבעלות הבעל בלבד.

השורה התחתונה, במסגרתה האישה קיבלה מחצית מדירה שהיתה שייכת לבעל עוד לפני הנישואים, היא חלק ממגמה כללית של בתי המשפט להרחיב את השיתוף שבין בני הזוג במידה רבה, גם על נכסים שבעבר נחשבו כאישיים כמו מוניטין, וגם על תקופות שקדמו לנישואים.

קרדיט: ליהיא כהן-דמבינסקי "גלובס"