יובל דיין. הקול המבטיח שהתמודד בתוכנית "דה וויס" פרשה רגע לפני עלייתה הצפויה לתחרות הגמר. מקום אליו שואפים ואף חולמים להגיע אלפים רבים מצעירי ישראל. היא צלחה מאז האודישנים את כל השלבים והגיעה לשלב חצי הגמר של התוכנית עם סיכויים מצוינים לעלות כאמור לגמר. אלא שרגע לפני ציוניו של שלומי שבת, המנטור שלה בדה וויס, היא הפילה פצצה בשידור חי בהודיעה שהיא מבקשת ממנו להעניק למתמודד השני בצוותו, צחי הלוי, את הנקודות שהיה מעניק לה. משמע, ביקשה לפרוש מן התוכנית תוך הצהרה שהיא מבקשת להמשיך לעסוק במוסיקה, אך בקצב שלה.

יובל דיין היא נערה צעירה הלומדת בכיתה י"א. נראה על פי דבריה שהלחץ עליה היה גדול מידי עבורה. היא רוצה לשוב לחיק משפחתה, ללימודיה ולעיסוקיה, הרחק מן ההמולה התקשורתית שהתפתחה סביבה, לאור כישרונותיה והצלחתה.

בלי לשפוט את רמתה המוזיקלית, מפאת חוסר התמצאות, אני בוחר לשפוט כאן את בגרותה. אורות הבמה הנוצצים, מחיאות הכפיים מחרישות האוזניים, ההצבעות האדירות בהן זכתה הנערה האלמונית מאשדוד במהלך החודשים האחרונים מאז עברה את שלב האודישנים, לא הצליחו לסחרר את דעתה. משפחתה, לימודיה ומסלול חייה השקטים חשובים לה לדבריה, מזרקורי ההצלחה הבימתית הנצפית.

זו מחשבה לא רק בוגרת אלא גם חכמה ואמיצה. היא אוהבת מוזיקה. היא אוהבת לשיר. היא ניסתה את כוחה בתוכנית שהזמינה כישרונות מוזיקליים להצטרף לתחרות. היא הצליחה בה ללא ספק. היא סומנה כבעלת סיכוי גדול במיוחד לזכות בכל הקופה על ידי קהלים רבים מכל חלקי הארץ. אך היא עשתה שיקול קר ונבון שצריך להילמד על ידי צעירים נוספים המשחקים את נפשם לדעת תחת כיסיהם התפוחים והתובעניים של אמצעי התקשורת. במקרה זה תחנות טלוויזיה, שכל מטרתן היא הגדלת הרייטינג להעצמת רווחיהן, גם על חשבונם של צעירים המנסים לגעת בהצלחה, לעיתים על חשבון הרס עתידם.

יובל דיין הוכיחה הערב שהיא שונה. לא רק בקולה המיוחד, אלא ובעיקר במחשבתה הצלולה שידעה לשקול היטב את שעל כף המאזניים. היא לא הלכה עם זרקורי התקווה העלולים להתגלות כזרקורי שווא. היא בחרה באמת הפנימית שלה הניצבת על קרקע יציבה ואמיתית.

לא רק צעירים צריכים ללמוד מחוכמתה. גם למבוגרים לא יזיק להבדיל בין זרקורי הכזב לבין מציאות אוטנטית. יובל לא ויתרה על עתידה המוזיקלי. היא פשוט בחרה להוביל את חייה ולא לתת לאחרים להובילם. על כך, אפשר וצריך להצדיע לה.