הן מטפלות גם בקשישים וגם בחולים סופניים. הן מנקות הפרשות ומתמודדות עם מצבים אנושיים קשים. הן נאלצות להודיע שנגמרו המגבות ושאין שמיכות לחולים. הן משתכרות כ-4,400 ₪ בשכרן הבסיסי לאחר כעשר שנות עבודה, תואר אקדמי וקורסים רלוונטיים. הן - האחיות שהחליטו לצאת כנגד אזלת ידם של נבחרנו ולטובת מצבם הבלתי אנושי של מטופליהן.

הפרסומים השונים מסבירים שהמשא ומתן בין נציגי האחיות לבין משרד האוצר עלה על שרטון. משרד האוצר מבקש מן האחיות התחייבות שלא לשבות בשנים הקרובות תמורת השתדלותם לפעול למען הגדלת התקנים במחלקות הפנימיות בבתי החולים. כלומר, התחייבות חוזית וברורה של האחיות תמורת "השתדלות" ללא תוצאות מוכחות מצד האוצר.

ממשלות ישראל הן אלו למשל שעשו ככל יכולתן על מנת לטרפד את חוק בית החולים לאשדוד שנחקק בשנת 2002 ועל ידי כך מנעו את בנייתו בעיר החמישית בגודלה במדינה, על כרבע מיליון תושביה. למה? כי זה עולה כסף. וכסף לבריאות אינו תורם כנראה למקבלי ההחלטות. נוח וקל להם יותר לחלקו במסגרת התחייבויות קואליציוניות כאלה ואחרות, גם בנושאים חשובים הרבה פחות מבריאותה של אוכלוסיית ישראל. אגב, לפני חודשים אחדים ולאחר לחץ מאסיבי של תושבי העיר על הממשלה, ניאותה זו להפעיל את החוק – לאחר עשור שנים – ולצאת לדרך. בית החולים ייחנך, כך מקווים, בעוד כחמש שנים.

כך חוזרים שוב לזקנה במסדרון שבינתיים עברה לשכב בחדר האוכל של המחלקה, בפינת הכביסה שלה או אולי היא הועברה עם מעט מאוד כבוד, אל דרכה האחרונה. כך קורה שתושבי ישראל המשלמים ממיטב כספם לטובת שירותי בריאות, נאלצים לשלם בנוסף עבור שירותי רפואה פרטיים על מנת להפחית את הסבל ולנסות ולהאריך חיים. כך קורה שאחיות ורופאים נלחמים בכוחותיהם הדלים לשיפור מצב החולים ללא הצלחה יתרה. כך קורה שהאמון ברפואה הציבורית הולך ופוחת והסבל הולך וגובר – בקרב המטופלים ובקרב בני משפחתם. כך קורה גם שמערכת כיבוי השריפות של הממשלה פועלת עם זרנוק ריק ממים שאין מאחוריו כוונה להיטיב עם איש אלא להציל עצמה מן הביקורת הציבורית. כך קורה שאנו מאבדים תקווה וקרבים לייאוש בכל הנוגע לטיפולה של הממשלה בתושבי ישראל.

להסתכל בראי ופשוט להתבייש.