רבים לבטח שמחים הערב על ההודעה המובלטת באמצעי התקשורת על חתימת הסכם מיקור החוץ המפתיע של הנהלת הרכבת עם חברת בומברדייה, יצרנית הקרונות אותם סיפקה בחודשים האחרונים לרכבת ישראל. שמחה לא מפתיעה, לאור התנהלותו הלא חכמה של וועד העובדים אשר ידע בכישרון רב, לרכוש את שנאת העם במהירות שיא. שנאה המצטרפת לחוסר האהדה, בלשון המעטה, של צרכני הרכבת מן השירות הבעייתי, מן האיחורים הרבים ומן התאונות המזעזעות להן היינו עדים לאחרונה.
 
שנאה חזקה זו, ככל שהתפתחה לאחרונה כנגד מפירי החוק – חברי ועד העובדים של הרכבת – תרמה לבטח לתעוזה הרבה בה יכול היום להתפאר שר התחבורה ישראל כץ. הנה, הוא הכתיב את המהלך; הנה, הוא ניצח בהורדת הידיים; הנה הוא פעל ללא מורא כנגד הוועד האימתני שגרם לסבל לעשרות אלפים מתושבי ישראל עם שביתותיו הפראיות; הנה הוא דואג לתושבי המדינה בחתירתו אחר רכבת בטיחותית יותר שאינה נשלטת על ידי בריונים חסרי מעצורים; הנה הוא לא סופר את עופר עיני שתכנן להתחיל מחר את המשא ומתן כנגד מיקור החוץ בחברת הרכבת; הנה הוא יצא "גבר" עם ההנהלה שלא יכלה לסבול את רצונם של עובדיה ליטול חלק בהחלטות הניהוליות; הנה הוא - המנצח הגדול.
 
אלא שהדברים רחוקים מכך. בלי להצדיק כלל את התנהלותם הבעייתית של חברי הוועד, צריך לזכור שמדובר בהפרטת שירותים המועברים לידיהם של בעלי הון, שאפשר להניח שיעסיקו לשם מתן השירות עובדים בשכר נמוך ואולי ללא תנאי העסקה הוגנים, כפי שקורה במקרים רבים אחרים. כמובן שיש להסתייג מנסיעה לנופש או מאכילת פלאפל על חשבון השבתה פראית ופתאומית של רכבות המסבה נזק לרבים. אבל במקום לשפוט את התנהלות חברי הוועד על פי הדיווחים בתקשורת, כדאי להבין מנין צומח כעסם ומה באמת מסתתר מאחוריו.
 
משום כך, ייתכן מאוד ש"נצחונו" של שר התחבורה אינה אלא אחיזת עיניים הפועלת להסתרת מעשיה החוטאים של הממשלה בפני אזרחיה, על ידי העמקה אגרסיבית בלתי פוסקת של הקפיטליזם החזירי היוצר פערים בלתי נתפסים בחברה הישראלית. זה לא ניצחון כי אם מחטף, המנצל את חולשתם של החוששים לפרנסתם ולעתיד משפחתם ברכבת ישראל שבחרו בתגובה שתאמה להפליא לאורבי הקומבינות בממשלת ישראל. זו שעתם של נבחרים אטומי הרגש להכפיש ולרמוס את המדוכאים בפועל ואת המדוכאים שבדרך. זה הזמן להלקות בהם, ללא רחם. אז מי פה בעצם ירד מן הפסים?