"החברה שבה אנו חיים היום היא חברה שבה חלה גלות פנימית על פרטים וקבוצות בתוכה. חברה זו מייצרת תחושות ניכור, מתוך מצב כלכלי ירוד, מתוך אדישות, מתוך תחושת עדתיות. התחושה הרווחת היא כי הגשמה עצמית היא המטרה היחידה. בפועל, הגשמה זו מקדשת את עצמה על חשבון מחויבות חברתית, והאני עוסק בפיתוח עצמו לשם עצמו.
 
הבלבול שנוצר עקב כך מביא את ההגשמה העצמית אל הביטויים החומריים ביותר שלה. אזרחים ומנהיגים בונים את עמוד השדרה הערכי שלהם על בסיס תועלת אישית, תוך התנערות מאחריות חברתית. כך נעלמת תחושת השייכות והקהילתיות המשמעותית כל-כך לעיצוב החברה וייצובה, על הפרטים שבתוכה.

קיימת דרך המאפשרת את התפתחות הפרטים בתוך חברה יוצרת, מאמינה. זוהי דרך שבה ניתן לפרטים מקום ראוי, מתחשב ורב-תרבותי, שבה מתבוננים ומבחינים באדם ובסיפור חייו, שבה רואים אותו כמטרה ולא כאמצעי ושבה הוא חש רצוי ונאהב. כחלק מאותה הדרך, יש כמובן מקום לפיתוח העצמי, אך תמיד כחלק מתמונה רחבה יותר – רכישת השכלה למען מימושה בחברה והרחבת הדעת למען חידוד האמת הפנימית והעמקתה. אדם המוצא את הדרך למימוש עצמי בהקשרים הללו, חווה תחושת סיפוק בינו לבין עצמו ובינו לבין הסובב אותו, ומוצא את המקור לחדוות היצירה. כאשר מסתיים שלב אחד, עליו לתור אחר השאלה הבאה שניטעה בו. ולשם כך עליו להיות קשוב לעצמו ולעולם.
 
הדרך ליצירת שינוי חברתי טמונה בעוצמת המעשה השלם שיהפוך את מערכת הנורמות על פיה. יצירת מצב שבו עשיית הטוב, הקהילתיות והשותפות יהיו ערכים מקובלים שאינם שמורים ל"פראיירים".
ראשית, הדרך נמצאת בתהליך החינוכי רווי הבחירות המתרחש עם בני הנוער – בכיתת הלימוד, בתנועת הנוער או במתנ"ס. המשכה בדוגמא אישית. לדעתי, לא ניתן לחנך לשותפות, לקהילתיות ולאקטיביות בלי לנקוט ערכים אלה כדרך חיים.

באחד הימים הפנו אלי פליט מאריתריאה, שהגיע לישראל עקב המלחמות הפנימיות המתנהלות בארצו, מתוך חשש ממשי לחייו. אותו אדם חיפש מורה לעברית כדי שיוכל לעזור לאנשי הקהילה שהגיעו עימו למצוא את מקומם במרקם החברה הישראלית.
 
נפגשנו ובמהלך השיחה התגלה בפני אדם מדהים, משכיל ובעל כריזמה המשלב בבקשתו את הצורך האישי שלו ואת הצורך הקהילתי ולקיחת האחריות בצורה מדויקת להפליא. מייד בתום פגישתנו ערכתי כמה שיחות טלפון וההיענות הייתה מרשימה – בתוך יומיים נמצאה מורה מתנדבת מתנועת השומר הצעיר, מורה מחליפה מתנועת הצופים ומלווה מתנועת המחנות העולים. שלושה חודשים מאוחר יותר קיבלתי שיחת טלפון שנפתחה כך: "רציתי רק להראות לך כמה אני מתקדם בלימודי, אני כבר קורא וכותב בעברית ובעתיד הקרוב אשלח לך הודעת טקסט על המשך ההתקדמות".

שגורה בפינו האמירה כי הנוער הוא העתיד. אמירה זו, ועוד רבות כמותה, מסנוורת אותנו באי-דיוק שבה, שכן אין עתיד בלי הווה. לכן אין להמתין עד שעולם המבוגרים ייתן לנוער את המושכות, שכן נוער היוצר הווה אחר, הוא נוער שינהיג עתיד אחר. יש מיליונים המשוועים לרשת ביטחון פיזית, אישית וחברתית, יש מיליונים המחכים לשינוי. עלינו, כמחנכים, מוטלת האחריות להנהיג הווה אחר, חברה חדשה. מהפכה – היום."

*יניב קקון, רכז החינוך הבלתי-פורמאלי ותנועות הנוער במכון לחינוך דמוקרטי שבסמינר הקיבוצים