באחר הצהריים של אותו היום, 20 בנובמבר בשנה שעברה, ישבו שירן וקובי מרדכי בביתם בראשון לציון עם התאומות ליאם וליאל (אז בנות 4) ועמית הקטן (אז בן שנתיים). כמו בימים הקודמים, שוב נשמעה אזעקה ושוב רצה המשפחה לממ"ד, שם המתינה בסבלנות. אלא שהפעם, במקום הד עמום, רעש הפיצוץ היה אדיר. חזק מדי. קרוב מדי. רקטה שירה חמאס מרצועת עזה פגעה ישירות בבניין - הפגיעה הישירה הכי צפונית שהייתה.

"יצאנו מהממ"ד ולא היה בית. הכול חרב. רק הרס מסביב", נזכר השבוע קובי. "באותם רגעים לא באמת הבנתי את זה. הטיל פשוט חדר את התקרה שלנו ואת הרצפה שקרסה. אם הייתי עושה צעד אחד לא נכון הייתי נופל לשכנים".

שירן התקשתה לעכל באותם רגעים שמה שנהגה לראות על מסך הטלוויזיה - פגיעה ישירה, דיירים המומים, כוחות ביטחון - הגיע לביתה שלה. "לא הבנתי מה קורה", היא אומרת. "רק אחרי כמה דקות ירד לי האסימון. נישקתי את הילדים והודיתי לאלוהים שבין כל ההרס הזה אנחנו נשארנו בחיים".

זה היה יום שלישי, היום השביעי למבצע, ואף שקודם לכן כבר נורו טילים לעבר אזור המרכז, רקטת הפאג'ר הזאת הייתה הראשונה שפגעה ישירות בבניין מגורים. שני בני אדם נפצעו קל וארבעה לקו בחרדה. שנה חלפה מאז, והשבוע חזרנו איתם לבית שנהרס ונבנה מחדש. החשמל עדיין לא עובד ולכן לקומה השישית יש לעלות ברגל. שירן מסבירה שהיא מתכננת את הביקורים שלה בדירה, כך שתצטרך לעלות את שש הקומות רק פעם אחת ביום.

השנה הזאת הייתה חוויה הזויה

בחודש וחצי הראשונים לאחר הנפילה התגוררו בני משפחת מרדכי בבית מלון ליאונרדו בבת ים. לאחר מכן שכרו דירה בראשון לציון, ובה הם מתגוררים גם כעת, מחכים שיסתיים שיפוץ הבניין ויוכלו לחזור סופית הביתה. "מס רכוש שילמו על הכול", הם אומרים, "גם על השהות במלון וגם את שכר הדירה. הקציבו לנו שכר דירה בהתאם לבית שלנו ונתנו לנו יד חופשית בבחירה היכן לגור. החלטנו כמובן להישאר בסביבה המוכרת, כדי שהילדים יישארו במסגרות החינוכיות שלהם וכדי לטלטל אותם כמה שפחות".

ההתחלה לא הייתה פשוטה: מלון, דירה לא מוכרת, ימים של ריצות מפה לשם וערימות של בירוקרטיה. שירן: "לא היה קל. מאז המקרה הבנות מטופלות אחת לשבוע אצל פסיכולוגית, וגם אני טופלתי במשך תקופה".

למרות הקושי, בני הזוג מרדכי נשמעים מפויסים. גם העובדה שחלפה שנה ועדיין לא הסתיים שיפוץ הבניין לא מכעיסה אותם. "נתנו לנו מראש שכירות לשנה, בתקווה שנוכל לחזור בספטמבר", אומר קובי, "אז נכון, ספטמבר עבר ועדיין לא חזרנו הביתה, אבל לא זרקו אותנו לרחוב. נתנו לנו גיבוי. בעוד חודש, אם נצטרך להיזרק לרחוב, נדבר אחרת. אבל אני מאמין שהשיפוץ יסתיים ונחזור הביתה".

את השנה שלהם מסכמת שירן במילים "חוויה הזויה". בחיוך היא אומרת שמעולם לא חשבה שתמצא את עצמה בסיטואציה הזו. "אני בטוחה שאם היית שואלת אותי לפני שנה אם אעמוד פה ואחייך הייתי אומרת לך שלא. חשבתי שאהיה בטראומה, שתישאר בי צלקת, אבל בחרנו להסתכל על התקופה הזו כחוויה, לראות את המסע הזה בצורה חיובית, ועכשיו אני נהנית מכל רגע. החזרה הביתה תהיה סגירת מעגל. בהתחלה היו לבנות חששות, הן שאלו אם זה יקרה שוב, אבל בחודשים האחרונים הן מדברות בעיקר על הגעגוע הביתה".

קרדיט צילום סטילס: אבי קקון
קרדיט כתבה:אילנה קוריאל ושחר חי  ynet