יש קטע כזה במהלך חייו של אדם שמגיעים אליו שינויים. ואז לכל מה שהתרגל עד עכשיו הוא צריך להוסיף ולהתרגל שוב לשינוי החדש. ככה שינוי רודף הרגל והרגל רודף שינוי וככה בסופו של דבר אלו הם חיי האדם – מצבור של שינויים שהתרגל אליהם לבסוף. חלק מהשינויים נעימים, חלקם מוזרים ורובם מפחידים אבל לכל השינויים בסופו של דבר מתרגלים. ככה זה חוק הטבע – בסוף מתרגלים להכל.

צילום: גל גולץ

כשישבתי שבוע שעבר בשישי בערב בדירה שלי בתל אביב אחרי הקידוש שעשיתי לעצמי עם עצמי, אחרי הדג שהכנתי לעצמי, אחרי השירים ששרתי לעצמי ולשבת, ישבתי בסלון עם כוס יין וקצת דמעות על הפנים וביחד עם לילה שקט וקריר שבא מהבחוץ הסתכלתי על הרחוב והרגשתי שיש יותר מידי "אני" ו"עצמי" ביום שישי הזה ושאני בעצם מתחילה להתרגל למשהו. לשינוי שלא חשבתי שאי פעם אצליח להתרגל אליו והוא ל'לבד שלי' להתרגל ללבד הזה או גרוע מזה– להתחיל לחבב אותו קצת. חשבתי שאני מכירה את עצמי כל השנים האלה, שאני יודעת שאני אדם שניזון מאנשים, מחברה, משיח, מחברים ממשפחה ופתאום קלטתי שהתרגלתי ללבד שלי ושאולי באיזה שהוא מקום הפכנו בלי לשים לב לחברים קרובים עד מאוד. כשאני חושבת, הוא נותן לי שקט, כשאני מדברת הוא מקשיב, כשלא בא לי להיות איתו אני עוזבת אותו לקצת ואז חוזרת אליו והוא תמיד יהיה שם בשבילי, מקבל ומכיל בלי שיפוטיות. זה הבהיל אותי. כי מה עכשיו? זאת רק אני ואני? ואם כן? עד מתי? ואיך זה הולך להשפיע על ההמשך? התרגלתי להכיל רק את עצמי? מה קורה?

כשהסתכלתי על הרחוב שאני רגילה אליו, כמו שאני רגילה נזכרתי שבדרך כלל בימי שישי בבוקר הייתי מתעוררת עם הנגן חצוצרה מתחת לדירה שהיה מנגן לרחוב את המוזיקה שמסמנת שהגיע יום שיש בשבוע ומעיר אותי, את חבורת השירה בציבור שעושה לי קבלת שבת כל שישי אחר הצהריים ועד הקידוש, עם מוסיקה שרק הרחוב יודע להפיק, עם תווים של חבורת אנשים הולכים ביחד וצוחקים,עם צלילים של צעדי עקבים שהולכים לארוחת השישי שלהם, לאנשים שחזרו מהבית כנסת שמסמנים לי שהגיע הזמן לקידוש, את השיחות של האנשים שפתאום הייתי תופסת באמצע ומנסה להקשיב , את המוסיקה מהבר למעלה, את השיר שיוצא מהמכונית שתקועה ברמזור למטה וככה כל יום שישי כמו תקליט קבוע שפועל 24/7 כל ימות השנה קיץ חורף סתיו אביב. ועכשיו אותו רחוב תפס קצב אחר, שקט מאי פעם, ריק מאי פעם ובעיקר בודד. אני הרחוב והשכנים ממול שמעניין אם בכלל יודעים מי גר בבניין ממול, גם אני לא ראיתי עד עכשיו מי גר בבניין ממולי .אני לא מכירה אותו ככה ולרגע אני תוהה אם אני בישוב אצל ההורים שלי או בתל אביב ומנסה להתרגל לסביבה החדשה שלי.

מציאות חדשה

ואז שמעתי רעש מוכר והסית את הרכבת מחשבות שלי למסלול אחר לגמרי.
היא הדליקה את הטלוויזיה כמו בכל ערב, רק שבימי שישי הרעש היה יותר מורגש. ישבנו שם יחד בלי שידעה כמו בכל ערב שישי. אני היא והטלוויזיה הדלוקה. קיר מפריד בנינו ועדיין אני יכולה להרגיש שהיא ממש יושבת לידי ואנחנו צופות בה יחד שומעות חדשות, ככה בשקט בלי הערות. שנינו יושבות שם בין קירות ומקשיבות לתוכניות שמתנגנות אצלה בקולי קולות שחוצים את הגבולות בין הדירות. חייכתי, זה הזכיר לי ערב אחד אחרי שחזרתי מהעבודה ראיתי אמבולנס מתחת לבניין ולא הבנתי מה קרה, עליתי למעלה וראיתי את הדלת של השכנה ממול פתוחה והצוות הרפואי בפנים. נכנסתי ושאלתי את הפרמדיק אם הכל בסדר והוא בתגובה אמר  "כן פשוט הבן שלה התקשר מודאג כי התקשר אליה כמה פעמים והיא לא ענתה, כנראה לא שמעה" כמובן אמרתי לעצמי איך תשמע? שאלתי לשלומה והיא חייכה אליי ואמרה שהכל בסדר היא רק ראתה טלוויזיה ולא שמה לב שהטלפון צלצל.

פעם אחת אפילו השותפה שלי ששמה חתול הלכה אליה וביקשה בנימוס אם תוכל להנמיך טיפה כי היא מנסה לישון והיא במבוכה ביקשה סליחה והסבירה שהיא לא שומעת כל כך טוב והציעה לה לשבת לשתות משהו, חתול חייכה ואמרה לה שבפעם אחרת, כבר מאוחר ושבכל אופן אנחנו השכנות ממול אם תצטרך משהו אז אנחנו כאן. בעצם ככה הכרנו אותה, את השכנה. דרך קיר וטלוויזיה על פול ווליום. חייכתי כי שמחתי לדעת שעדיין לא הכל השתנה, אז לקחתי עוד שלוק מהיין והמשכתי לעמוד שם, מסתכלת עליו,על הרחוב. והוא נשאר שם עומד ושותק שתיקה ארוכה, שוקל מילים, לא מבזבז אותם סתם כי יודע שיש להם משקל וכרגע זה מה שיש. ואני הסתפקתי בזה.

ימים שאני מתגעגעת אליהם

העיקר שהשכנה עדיין שם מספקת לי זריקות מציאות וגעגוע ואולי הפחד שלי מלהיות רק עם עצמי זה בעצם הזדמנות שקיבלתי להכיר את האדם שיישאר איתי חזק בכל שינוי שאי פעם אחווה בחיי והוא אני.

אולי מבלי ששמנו לב, התרגלנו להיות עבדים של הזמן ושל ההרגלים שלנו, לדברים הקבועים שלנו ואנחנו מרגישים 'כלואים' בבתים שלנו בלי ערך לזמן של היום שלנו כי אין לנו ממנו רווח מוחשי כמו שהתרגלנו -זמן שווה כסף. אבל בעצם אנחנו בכלל הכי חופשיים משאי פעם היינו, הכי אמיתיים משאי פעם חשבנו והכי מציאותיים משאי פעם הרגשנו עם פתאום מלא זמן לעשות את הדברים שפעם רצינו והיינו מבטלים כי "למי יש זמן עכשיו לשבת בבית סתם?" ופתאום הופ, מציאות שונה לגמרי שאליה אנחנו צריכים להתחיל ולהתרגל.

השבוע כולנו העברנו את חג הפסח הכי מוזר שאי פעם חווינו. החג שמסמל חירות וחופש, ניקיון והתחלות חדשות דווקא דרך מסכים, עם טרנינג, במספר אנשים מצומצם אבל בסופו של דבר ההגדה היא אותה הגדה, הסיפור הוא אותו סיפור, המנהגים הם אותם מנהגים וזה מה שהכי מראה שמה שנשאר הכי איתן ויציב למרות כל השינויים הוא השורש עצמו. שאותו אי אפשר להזיז למרות הכל, כנגד הכל.

כשניזכר בשורש שלנו, ב"אני" האמיתי ונטפח אותו, נאהב אותו ונשקיע בו הוא יהיה יציב ושום שינוי לא יזיז אותו ממקומו אלא יצטרף אליו כטרמפיסט שיודע לאן הוא רוצה להגיע.

שנדע התחדשות טובה, אופטימיות טהורה ותקווה חזקה.
שלכם עם המון אהבה בין ארבעה קירות וגעגוע
מאחלת לכם חג שמח - שניה