בואו אספר לכם קטע.
לפני שנה בערך באותם תאריכים של השבוע האחרון הלכתי לחפש לעצמי תחפושת ב"פיראט האדום". באותו הזמן היה את המתקפת פרפרים הזאת שפקדה את המדינה, זוכרים אותה?

צילום: גיל ביסטרי

כשהחניתי בחניה של הפיראט קלטתי שהתגנב לי פרפר אחד לאוטו. הסתכלתי עליו ואמרתי
לו שהוא יפה נורא וחבל לי אבל הוא יצטרך לעזוב אותי ולחזור לחברים שלו שלא ירגיש לבד.. כשיצאתי מהאוטו אי אפשר היה לנשום מרוב פרפרים שהיו באוויר נדמה לי שאפילו בלעתי אחד עד שהצלחתי להגיע לתוך החנות לחפש תחפושת.

למה אני מספרת את זה אתם שואלים? אתמול חבר אמר לי שהאינסטגרם
בדיוק הקפיץ  זיכרון מאותה תקופה, מאותו שבוע של מתקפת הפרפרים ואז הוא אמר "איזה קטע זה הא? דווקא עכשיו זאת הייתה התקופה של הפרפרים, וזה קטע הזוי כי פרפר זה סמל החופש ודווקא היום שנה אחרי אנחנו במצב הכי כלוא שלנו".

צילום: פרטי

הוא צודק זה באמת קטע, שנה בדיוק אחורה, פורים, הפיראט האדום.. חופש, כמה זה הפוך ממה שקורה לנו היום שנה אחרי? ויותר מזה, השנה זה גם יצא על ראש השנה לחופש – ראש חודש ניסן. החודש שבו אנחנו כעם יצאנו מעבדות לחירות.. אז איך הגלגל ככה מתהפך הא? גם אני שואלת את זה אבל משום מה הפעם אני לא מחכה לתשובה. אני גם לא אלחץ עליה להגיע, הבנתי לבד שתשובות באות עם הזמן ושאולי עם הזמן גם אבין שלא הכל אני חייבת להבין או לדעת. שום מדע לא עלה על זה עדיין על למה תשובה שמתקבלת לא תמיד מספקת את זה ששאל ובעצם מה כן? מה כן מספק אותנו? אנחנו דור שלם שקשה מאוד לספק את זה כבר הבנו, אבל למה אנחנו לא יודעים לקבל את האמת בצורת תשובות כמו שהיא?

צילום: פרטי

אז אנחנו פונים לאלוהים: למה אלוהים למה? למה אם אתה כל כך אוהב אותנו למה אתה מביא עליינו את כל זה? מה זאת התקופה הזאת? מה קורה פה? והוא לא עונה, לא כי הוא לא יכול, כי הוא מחכה שאולי הפעם נבין לבד, שנהיה סבלניים ונבין הכל עם הזמן. ובכל זאת יש תחושה באוויר שהתשובה שהוא יכול לספק לנו כרגע היא:
"אולי תנסו קודם לשאול את עצמכם את השאלות ותחזרו אליי עם תשובה?"

לא חשבנו על זה בכלל שאולי אנחנו אלה שצריכים לספק לאלוהים תשובה או יותר נכון הסבר לשאלה "מה עשיתם לבית שלי?" כמו הורים שחוזרים אחרי סופ"ש שהשאירו את הבית לילדים המתבגרים שלהם. לא חשבנו על התסריט ההפוך, שרוב האחריות , התשובות וההסברים בכלל אצלנו ואנחנו רק צריכים לעמוד מאחוריהם ולהגיד "וואלה צודק סליחה טעות שלי". וככה זה רוב הזמן, מפנים שאלות ולא מבינים למה לא מקבלים תשובות ואם כבר קיבלנו תשובה אנחנו לא תמיד מוכנים לקבל אותה, מתעלמים מהאמת שתמיד נמצאת שם ולא בכוונה, או שכן פשוט למי יש כוח עכשיו להתעסק בחשבון נפש וכל הסרט הזה? מי רוצה לשמוע כמה לא בסדר הוא היה, מי רוצה להגיע לאמת המרה? או יותר נכון להתמודד איתה? כנראה שרובנו.

צילום: פרטי

נראה שהגענו לשלב שלא משנה כמה אלוהים ינסה לרמוז לנו את התשובה הנכונה אנחנו פשוט נתעלם ממנה ולא השארנו לו יותר מידי ברירות ולכן הוא עושה הכל כדי שנעצור הכל ושנשים רגע את התחת שלנו סוף סוף בבית. עם המשפחה, באותו הטרנינג מהבוקר של שלשום ונתחיל להוריד מעלינו אולי לאט לאט את האגו, ואז את המשחקים, ואז אולי גם קצת מהכבוד שאנחנו כל הזמן רודפים אחריו ויחד איתם גם את האישורים של הסביבה ופשוט נהיה קודם כל לפני הכל אנחנו עצמנו על אמת, עם כל האמת. ככה בלי תוספות, כמו שאנחנו ונסתכל במראה ונוכל גם לראות סוף סוף את עצמנו עם הטוב וגם עם הפחות טוב.

יש לנו הרבה מה ללמוד מהפרפרים, הם קיבלו את החופש בזכות ולא בחסד. בתהליך שמתחיל בלזחול על הרצפה ערום בלי אגו וכבוד, על הריצפה, לבד בכוחות עצמם - לגולם שמתכנס בעצמו ועובד על הפרפר שהוא חולם להיות אחרי מה שלמד מהדרך הארוכה כזחל - ואז לפרפר עצמו שעף לו שם בשמיים וגורם לכולם לעצור להסתכל ולהתפעל מכמה שהוא יפה. בטח יפה, אנחנו רואים תוצאה מוגמרת של השלמה עצמית, של יצור ששלם עם מה ומי שהוא היה ומי שהוא כרגע בהווה. לא סתם גם אנחנו כבני אדם נמשכים לאנשים שהם בטוחים בעצמם, שהם יודעים מה הם רוצים והם שלמים עם מה ומי שהם.

יש לנו הרבה מה ללמוד מהפרפרים, תסתכלו עליהם ותסתכלו עליינו כאנושות שלמה. כמו גולם שלא יודע שהוא עוד מעט עומד לצאת לחופשי, שהחופש האמיתי שלו אולי קרוב יותר מתמיד..

ואיך נדע להעריך חופש אמיתי אם לא חווינו עבדות? לא ידענו נראה לי עד עכשיו עד כמה אנחנו עבדים של עצמנו, של הדברים שכולאים אותנו יום יום שהפכו להרגלים שלנו כמו לחץ, מתח, שנאה, צרות עין ,בטחון עצמי, קנאה...כל אחד והכלא שלו.
חודש ניסן הוא יריית הפתיחה של החופש.

יצאנו ממצרים אז, אולי השנה נצא משם שוב? כמו בכל שנה רק השנה בגרסא המחודשת של 2020

ואולי הפעם כשנצא משם נשמור על העולם שלנו קצת יותר טוב, שניתן לאבא להיות גאה.
מאחלת לכולנו חודש מלא בחופש, כזה אמיתי שלא תלוי בעול גשמי זר, חופש אחד כזה אמיתי וטהור שייתן לנו להיות שלמים עם מי ומה שאנחנו באמת.

ממני אליכם, עם ארגז של אהבה
שניה.